כיום מקובל לראות את השלילה ביחס בני הישוב לניצולי השואה ואכן, נתקלתי בארץ באטימות, קטנוניות, התנשאות ואף ניצול- אבל תמיד היו גם יחידים שהיו מוכנים לעזור
נאמר לי שאחרים יקדישו דברים לספרה של שרון גבע "אל האחות הלא ידועה". אני כאן על תקן ניצולת שואה, ולכן אסתפק רק באומרי שלמדתי ממנו הרבה: אף שחוויתי את תקופת ההסתגלות לארץ ויושביה בעצמי, הרי מרוב ריכוז על עצם הקיום, דברים רבים נעלמו מעיניי.
אינני יכולה לדבר בשם ניצולי השואה שעלו ארצה עם קום המדינה בכללותם, כי כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו- תלוי בכוחותיו הגופניים והנפשיים, גילו, אופיו, השקפתו עולמו. לכן אני נאלצת לדבר בגוף ראשון, מתוך תקווה שחלק מדבריי תואם גם את ניסיונם.
כבוגרת שלוש שנות גטו ומחנות, לא היו לי ציפיות שמישהו בישראל יחכה לי בזרועות פתוחות. גם ההחלטה לעלות ארצה לא הייתה פרי שיקול מעמיק: כאשר המשאית שהסיעה אותנו, כמה אסירות ברגן- בלזן משוחררות, נעצרה על גבול בוהמיה, וכולם ירדו ממנה ושרו בהתפעמות את ההמנון הצ'כי, Kde domov muj, "איה מולדתי", באותו הרגע ידעתי: כאן לא עוד מולדתי. אני עולה לארץ –ישראל, לחיות בין יהודים.
אולם בהעדר סרטיפיקט, עצם המחשבה שאני עלולה למצוא את עצמי שוב מאחורי גדר תיל, בקפריסין, הרתיעה אותי. חיכיתי עד שאוכל לעלות באופן לגאלי: באתי, יחד עם אחותי, במסגרת גיוס חוץ לארץ (גח"ל), במה שנקרא הבריגאדה הצ'כית. ישר מהאוניה הביאו אותנו למחנה צריפים, אז עדיין מחנה סרפנד, שם שאלו אותי איפה הייתי רוצה לשרת. אני ראיתי את עצמי כנהגת ג'יפ. הביטו עלי וקבעו: "לפקידות": נתמניתי למזכירת קצין הקשר לבריגאדה הצ'כית שהגיעה ארצה רק בראשית 1949, אחרי שהמלחמה כמעט הוכרעה.
כיבוש העברית
לא היה לי מושג היכן אגור אחרי סיום שרותי בצה"ל ולא ידעתי ממה אתפרנס, אבל ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאית – ולא בעיתון אנגלי, גרמני או צ'כי, בשפות שבהן שלטתי, כפי שהופיעו אז בארץ, אלא עיתונאית עברית. לזה היה חסר לי רק פרט קטן: ידיעת העברית.
בחיפה שכרתי חדר כביסה לשעבר, על גג בית ברחוב מוריה, חדר של שני מטרים מרובעים, רק שלי, עם שירותים במרתף, שלוש קומות מתחתיי, אבל עם נוף נהדר על כל רכס הכרמל. פרחו שם כלניות ונרקיסים, ואני הרגשתי עשירה. קלמן מילר, בעל המכולת בבית השכן, לא רק שמכר לי בהקפה, אלא במקרה הצורך אף הלווה לי לירה או שתיים. בעזרת ידידה מגטו טרזין מצאתי עבודה כקופאית בסניף החיפאי של חברת הביטוח "המשמר", שם התנהלו החיים בגרמנית. הייתי בת מזל.
במטבח הפועלים בחיפה הכרתי לראשונה בחיי את הקציצות החיוורות המתקתקות הנקראות גפילטע פיש, כבד קצוץ עשוי חצילים, טעמתי את המעדן בשם פלאפל (אם היה לי כסף). לחם ותפוזים היו בשפע, על מה אנשים מתלוננים?
גיליתי שבישראל קיימים פרוטקציה ו"שוק שחור" ורדיפת בצע, אבל "בדור הבא הכול עומד להשתנות", כפי שהנחתי ברוב אופטימיות במכתבי לחברים בפראג. לא היה לי זמן לכתוב לכל אחד מהם בנפרד, וכתבתי במכונת כתיבה Underwood שהבאתי עמי ארצה, כעין עיתון בשישה עותקים, שקראתי לו "משדות ישראל ויערותיה", בפרפראזה על פרק בסימפוניה "וולטבה" של סמטנה. עותק אחד נשמר אצל חברתי ליבה בפראג ,והוא עתה ברשותי. חזרתי וקראתי אותו לקראת הרצאתי היום: כתבתי בו בפרוש, כשנה אחרי עלייתי: "על אף הקשיים, לא הייתי עוזבת את ישראל אף פעם, אני מרגישה משתייכת".
ידעתי: הקושאן שלי על אדמת ישראל תהיה ידיעת העברית. בראשית שנת 1950 נפתח האולפן הראשון לעברית בחיפה. אבל לא נתקבלתי אליו, כי הוא היה מיועד לאקדמאים, ולי היו רק תשע כיתות בית ספר יסודי.
בחורה בריאה יכולה להצטרף לקיבוץ, לעבוד עבודה פיזית, אמרו לי. התחננתי. לבסוף קיבלו אותי כתלמידה מבחוץ, בתשלום (לשאר התלמידים האולפן היה חינם) של 15 לירות, הון עתק דאז, ולא הייתה לי הזכות לאכול את ארוחת הצהריים עם שאר התלמידים (אכלתי איתם בלי זכות). אבל היה שם המורה אברהם הלוי, איש העלייה השנייה, שהיה המורה לעברית של רחל המשוררת והוא תיקן לי, בתוספת לשיעורים הרגילים, את השגיאות בחיבורים שכתבתי לשם תרגול.
אכן, חשקתי להצטרף לקיבוץ נאות מרדכי, ובו גרעין של יוצאי צ'כיה, חברי תנועת הנוער החלוצית "אל- על", אליה הצטרפתי בפראג אחרי הכיבוש הגרמני. נסעתי בטרמפים הגלילה. מזכיר הקיבוץ קיבל אותי לשיחה. אמרתי לו, שאני מוכנה לעבוד בכל עבודה שתידרש, אני רק מבקשת, כמובן, אחרי שמצבו של הקיבוץ ישתפר, לעבוד גם בעיתונות הקיבוצית. "את לא תעמידי שום תנאים ותעבדי בכל מקום שייקבע לך", הייתה התגובה. אמרתי תודה והלכתי. עד היום אני אסירת תודה לו: אני לא מתאימה לקולקטיב.
השתיקה כצורך הדדי
כיום מקובל לראות את השלילה ביחס בני הישוב לניצולי השואה. אכן, נתקלתי באטימות, קטנוניות, התנשאות ואף ניצול, אבל מצד שני תמיד היו יחידים שהיו מוכנים לעזור- בעצה, בהמלצה, במקלחת חמה (שלא הייתה לי). ידעתי מניסיוני שבני אדם אינם מלאכים. ובעיקר: הייתה בי התפעלות מהצברים האגדיים, אף שמרבית האנשים שאותם פגשתי לא היו דומים להם בכלל ונראו סתם יהודים.
למה אני מספרת את כל זה? אנשי הישוב היו קשוחים, כי החיים היו קשים - קשוחים במיוחד לגבי עולים חדשים, כולל ניצולי השואה, אך לא במיוחד לגביהם. איש לא שאל אותי ולו שאלה אחת על ניסיוני בשואה, ולי לא היה כל רצון לדבר עליו; גם בינינו, חברי תנועות הנוער לשעבר, לא דיברנו בעת פגישותינו המזדמנות על העבר. לא הייתה השתקה: השתיקה הייתה צורך הדדי.
אולי מפליא הדבר: עבדתי בבית "דבר" שלושים שנה, ובמשך כל התקופה איש מחברי מערכת "דבר השבוע"- והיינו חברים- מעולם לא שאל אותי משהו בנושא השואה, אני מניחה שבעיקר מתוך מבוכה. היחידים שבאמת רצו לשמוע ולהבין, היו חיים גורי ואורי צבי גרינברג, שעמם נפגשתי במסגרת עבודתי כעיתונאית.
לבתי טל מעולם לא אמרתי: "את זה תביני כשתגדלי", עניתי על כל שאלותיה. השואה לא הייתה בביתנו טאבו, אך גם לא רבצה מעליו כעננה. אף שמאוחר יותר טל הודתה, שבילדותה הייתה מעדיפה אמא פלמ"חניקית על ניצולת שואה, בעיקר בגלל העדר של משפחה רחבה.
הסרת המספר מהיד
אבל הקדמתי את המאוחר, ואני חוזרת לשנים הראשונות: ההתמודדות שלי עם יחס הישראלים לשואה באה רק אחרי חבלי הקליטה וההתאקלמות של עולה חדשה. היה על זרועי מספר מאושוויץ, דווקא קטן ונאה, כי נתתי לאסירה הפולנייה המקעקעת את הסוודר הכחול -אדום שלי, כדי שתעשה לי מספר יפה. פשוט, לא היה לי מושג על טיב המקום שאליו הגעתי.
אבל כאן, בישראל, שבה חודשים כה רבים הזרועות חשופות, ביקשו אנשים באוטובוס, בחנות, בדואר, לדעת איך זה שנשארתי בחיים כאשר יקיריהם לא שרדו, ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה? הרי נותרו בחיים- לדעת רבים, כולל בן גוריון - רק האכזריים ביותר, שידעו לדרוך על גוויות. המספר על זרועי העניק לזרים רשות לחדור לחיי הפרטיים.
הושארתי עם סיום הלימודים באולפן כמורה לקבוצה של מתחילים גמורים, שלא ידעו אות עברית, אלה שהמורים בעלי יידע וותק נואשו מהם. באולפן התחלפו מדי שלושה חודשים מאה תלמידים, המספר חשף אותי בפניהם. ואז, בסוף 1950, התחלתי גם לעבוד בסניף החיפאי של עיתון "הדור", עיתון אחר הצהריים של מפא"י, שהיה אמור להתחרות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". אל מי שלא ניגשתי כדי לקבל ממנו ידיעה, מיד ידע עלי יותר מאשר ידעתי אני עליו.
החלטתי להסיר את המספר; לא הייתי זקוקה לו כדי לא לשכוח את קציר המוות. רופא בסניף קופת חולים בהדר הכרמל שאליו פניתי, מלמל משהו על "אות כבוד", אבל לבסוף חתך פיסת עור, תפר כמה תפרים וזהו. נשארה צלקת זעירה. מעולם לא הצטערתי של שהסרתי את המספר. הוא היה כשלט חוצות.
דרך אגב, מעיתון "הדור" פוטרתי אחרי כחצי שנה, מהיום למחר, משום שסירבתי להצטרף למפא"י- לא מתוך התנגדות אידיאולוגית, אלא מתוך עיקרון שכיום נשמע ממש אינפנטילי: "אני לא מצטרפת למפלגה בגלל פרנסה".
שואה לחוד וגבורה לחוד
התחלתי להבין: יש שורדי שואה שנותרו בחיים במזל, במקרה, ויש גיבורי שואה- אלה שאחזו בנשק, לוחמי מרד בגטאות, פרטיזנים; הגבורה נמדדה רק דרך קנה הרובה. גבורת אמהות שהיה להן הכוח הנפשי להניח את ילדן הפעוט על סף בית זר; אומץ לבן של אחיות שטיפלו בחולי טיפוס תוך סיכון חייהן; מסירותם של בנים ובנות שלא רצו לעזוב את הוריהם בשעתם הקשה והלכו עמם למוות- כל זה לא נחשב. לכן גם נקבע שם יום הזיכרון הכללי כ"יום השואה והגבורה", כאילו אלה שני דברים נפרדים, שואה מכאן וגבורה מכאן.
עד היום אני שומרת טינה לאבא קובנר על הביטוי היהיר "כצאן לטבח", וממנו צמחה השאלה החוזרת: "למה לא נלחמתם?". נשמרו תצלומי טרנספורט מהונגריה המגיע לאושוויץ: הנשים בהריון, האמהות מוקפות ילדים, הסבתות שעוזרות להן, הזקנים בכובעים, ההמון הנבוך: במה יכלו להילחם?
אבל לוחמי הגטאות היו דרושים קודם כל לישוב בארץ ישראל, גם כדי להשכיח את העובדה שבימי מלחמת העולם השנייה לא עמד גורל יהודי אירופה הכבושה במרכז התעניינותו.
גרוע מכול היה היחס הכוללני לחברי מועצות הזקנים בגטאות, לנציגי היהודים מול השלטונות הנאצים, כמי שהיו משתפי פעולה, כאילו כולם היו עשויים מקשה אחת.
הרי לפחות חלק מהם יכלו להציל את עצמם, חלקם פעלו מתוך תחושת אחריות לכלל, כדוגמת יעקב אדלשטיין, מנהל המשרד הארץ- ישראלי בפראג, שוויתר על רישיון עליה ונשאר עם יהודי הפרוטקטורט של צ'כיה ומורביה, מפני שלדעתו חלוציות היה פירושה לא רק חריש אדמות ארץ ישראל אלא גם עזרה לעם היהודי בעת מצוקה. הוא הוצא להורג יחד עם אשתו ובנו באושוויץ .
באותן שנים הראשונות הבטחתי לעצמי: כשאוכל, כשיהיה לי הכוח, אכתוב ספר, שיבהיר לישראלים עם מה היו חייבים להתמודד הלכודים תחת שלטון האימה. לקח לי שלושים שנה עד שהייתי מסוגלת לכך.
רק אז, בעת המחקר לספר "אדלשטיין נגד הזמן", גיליתי את כל המשפטים הקדומים, החששות הכבדים בהם ציפו נבחרי הישוב לבואם ארצה של "שארית הפליטה" כפי שנהגו לומר אז- כאבק אדם, כחומר ירוד שחובה לחנך אותו. אבל אז כבר לא לקחתי ללב: מוטב זה מאשר רחמים.
איך אתם מעזים לשפוט?
הנה, רציתי להיות ישראלית, להשתייך כולי, לא הצטרפתי לשום "לנדסמנשפט", לא הייתי מוכנה לקבל פיצויים מממשלת גרמניה (אף שתמכתי בהסכם השילומים למדינת ישראל), משום שנדרשה הצהרה על השתייכות לתרבות הגרמנית, ואף על פי שלמדתי בבתי ספר גרמניים, לא רציתי להשתייך לאותה התרבות שרצחה את הוריי.
לא הבנתי איך מישהו בישראל יכול לנסוע במכונית פולקסוואגן, ששמה הוענק לה על ידי היטלר ומצד שני, לא הבנתי את החרם על המוזיקה של ואגנר, בנימוק שניגנו את יצירותיו במחנות. מי שהיה שם יודע כי בשערי המחנות ניגנו מנגינות של יוהאן שטראוס ושירי לכת קצביים, מתאימים לעבודה.
לא היה בי שום דחף לנקמה בגרמנים, כי היא לא הייתה מחזירה ולו ילד יהודי אחד לחיים; רק לא רציתי שום מגע עמם. הכול התקומם בי, כאשר במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, הועמדו כמה יהודים למשפט על ששימשו כ"קאפו", או בתפקיד אחר בגטו או במחנה. נוכחתי באחד המשפטים ככתבת "דבר" בחיפה - ליתר דיוק, בתור מה שמכונה leg-man באנגלית, דהיינו אשת רגליים, שתפקידה היה לעבור בכל כיום ברגל לאורך נמל חיפה ולגשת לעירייה, להסתדרות ולבתי משפט ולאסוף ידיעות עבור שני כתבי העיתון הקבועים.
בעת דיוני המשפט בא לי לזעוק: איך אתם, שישבתם בבית בחיק משפחתכם, בשקט ובשובע, מעיזים לשפוט את מי שניסה לשרוד, אולי להציל את משפחתו מהקטל האיום?
אבל יותר מכול הרגשתי את הניכור בעת משפט קסטנר- ליתר דיוק משפט מלכיאל גרינוואלד, שהפך למשפטו של ישראל קסטנר- אדם שהציל יותר יהודים מאשר כל הצדקנים גם יחד: איך מעז שמואל תמיר לתקוף אותו בחורמה, והשופט בנימין הלוי לדבר עליו כעל מי "שמכר את נשמתו לשטן"? איך העזו לראות אשמה בכך שכלל בטרנספורט לשווייץ גם את בני משפחתו? ומי לא היה עושה את אותו הדבר? והנה, כעבור שנים ניהל תמיר, בדיוק כמו יהודי הגולה הבזויים בעיניו, משא ומתן עם האויב לפדיון שבויי הנח"ל ונכנע לדרישותיו במה שכונה "עסקת ג'יבריל" הידועה לשמצה.
השינוי בראיית השואה והניצולים
ולמרות כל כוונותי להינתק מן העבר, השואה קבעה חלק ממסלול חיי גם כאן, בישראל. בעקבות כתיבת הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין ובו- זמנית תרגום של "החייל האמיץ שווייק" של האשק, (כדי לא לשקוע בדיכאון), הסתבר שאין בישראל חוקרים של יהדות צ'כיה, בייחוד על תקופת השואה, במיוחד בגטו טרזין או טרזיינשטאדט, כפי שנקרא בגרמנית. ואין כמעט מתרגמים מצ'כית לעברית, שני התחומים שבהם אני עוסקת מאז עזבתי את "דבר השבוע", לפי 28 שנה.
משפט אייכמן שינה הרבה, אף שלחלק מן העדויות בו לא היה כל קשר לאייכמן, והן נועדו קודם כל לחיזוק האומה; אני השתניתי, הזמנים השתנו, ראיית השואה השתנתה. נסעתי לגרמניה להרצות בפני תלמידים וקוראים, יש לי ידידים בגרמניה, מתוך היתר שנתתי לעצמי שאין להאשים נכדים במעשי סביהם. אולם אני עדיין לא מסוגלת למסור מה שמכונה "עדות אישית" של קורותיי בשואה בבתי ספר, ואני מלאת הערכה לניצולי השואה שעושים זאת דרך קבע. אני מעדיפה להסתתר מאחורי חומת המחקר על נושאים מוגדרים, כמו מעונות הילדים בגטו טרזין או מחנה המשפחות בבירקנאו.
העבר משתנה כל הזמן בהתאם למשקפי ההווה, והשתנתה גם תדמית ניצולי השואה בישראל: עם בואם נתפסו כנטל כלכלי, ולאחר קבלת הפיצויים מגרמניה, כעשירים. בעשור האחרון התהפך שוב הגלגל- כיום ידוע שהם מסכנים וזקוקים לעזרה. אבל אנחנו, שעלינו בשנים הראשונות אחרי השחרור כאנשים צעירים, הכנו שורשים, הקמנו משפחה, תרמנו משהו בעבודתנו, יש לנו פנסיה, דירה – ותלאות הגיל אינן ייחודיות רק לנו. מי שזקוק לתמיכה כספית, למשענת, הם שורדי הכיבוש הנאצי שעלו ארצה בשנים מאוחרות יותר, בעיקר מברית המועצות, ולא צברו זכויות פנסיה ומתקיימים לעתים על קצבת ביטוח לאומי בלבד – והם לא תמיד זוכים לסעד. האטימות לא נעלמה.
אם בעשורים הראשונים למדינה דחו העיתונים כל סיפור הקשור בשואה ליום האחד שהיה מיועד לה, היום שהכול נדחס לתוכו, כדי לזכות בשנה תמימה של מנוחה- הרי כיום ידיעות ומאמרים ותכניות בנושאי השואה מתפרסמים ומשודרים לאורך כל השנה.
ואולם, עם השנים חלה גם זילות בשימוש במונחים מימי ההשמדה – נאצים, היטלר, גבולות אושוויץ, יודנריין - ובעיניי זה חילול נורא, דווקא משום שמשתמשים בהם יהודים כנגד יהודים, בעיני חילול גרוע יותר מהכחשת השואה מצד שונאי היהודים. ואם אני כבר מדברת על מה שמרתיע אותי: גם מה שנקרא "מצעדי החיים" לאושוויץ, עם נפנוף הדגלים והנאומים הפטריוטיים נוסח, "אמנם הייתה שואה, אבל עכשיו יש לנו מדינה". למחנות השמדה צריך לגשת בענווה, על קצות האצבעות.
אנחנו, ניצולי השואה, כלל לא ידענו שעברנו טראומה, המילה לא הייתה אז בשימוש. למזלנו איש לא ריחם עלינו, וגם אנחנו לא ריחמנו על עצמנו. בניגוד לדעה המקובלת של חוקרי השואה על כל היבטיה, אני מעולם לא הרגשתי רגשי אשמה על שנותרתי בחיים- רק חובה להשתדל שהנרצחים לא יישכחו, רצון לא לבזבז את השנים שזכיתי להן, לדחוס לתוכן כל מה שרק אפשר. גם הרצאות, אף שאני מעדיפה לכתוב.
הרצאה באוניברסיטת תל אביב עם צאת ספרה של ד"ר שרון גבע, "האחות הלא ידועה", 12.1.2012.