קוראים יקרים ומוקירי זכרה של רות בונדי,
לפניכם הספר "דברים אחרונים", של רות בונדי. על מנת להנגישו לקוראים, החלטנו לפרסמו במתכונת דיגיטלית, לרכישה בתשלום סמלי, שיאפשר לנו להמשיך להנציח את מורשתה ויצירותיה.
הקדמה מאת טל בשן, ביתה של רות לקריאה
הקדמה- מאת טל בשן
לפני שנה, נכנסתי לכונן המחשב של אמי, מעשה לא קל עבורי, בתקווה למצוא קטע מתאים לציון יום השנה השני למותה. הזכרתי לה (אני משוחחת איתה די הרבה) את הקטע המטלטל שכתבה על הקשישה המאושפזת, שפורסם ביום השלושים לפטירתה, ואת פרק הסיום החזק מספרה "רצינות ההומור", שהוצאתי שנה לאחר לכתה.
אז מה עוד השארת לי אמא? תהיתי, ואמי ענתה לי, כהרגלה, בכתובים- כמו שביל של האבנים הצהובות, שמובילות אותי מקטע לקטע. והנה, קבצים עם שמות סתמיים, הסתירו אוצר שלא הכרתי: ספר שאמי כתבה בין השנים 2010 ל-2012, בהפוגות שבין עבודות התרגום. "כל ימי כתבתי, ועכשיו אני לא יודעת להפסיק", היא מסבירה בפתח הספר, "אין כל רע בדבר- הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא".
וכך היא משוטטת לה, בינה לבין עצמה לבין הקוראים הפוטנציאליים, נעה בין סיפורים קצרים, מתוקים- מרים- על אדון רוזן, המתלבט מה לכתוב לילדיו בצוואה, על אלמנה שמרגישה אשמה על שאינה מתגעגעת לבעלה, על ניסיונות הבריחה שלה עצמה מהמציאות. ובפיליטונים, ז'אנר הכתיבה הטבעי לה ביותר- על נישואים ופרידות, על קמצנים ועושי טובות, על מבקרים שלא מבינים דבר ועל אריכות ימים כמפגע אקולוגי. והשואה, כמובן, שהטביעה את חותמה על חייה.
התקשיתי אז לבחור קטע אחד מתוך ים הפנינים הזה, אולי גם מתוקף האחריות שחשתי כשומרת עיזבונה. כעת הוקל לי: כל ארבעת שערי הספר נערכו ואוחדו. מי שחשב שהכיר את רות בונדי, יופתע, אולי, מגילוי הלב שלה הפעם, ומי שאהב ו אוהב את אמי ואת כתיבתה, יוכל למצוא גם כאן עונג, נחמה וחומר למחשבה.
"אני שולחת ספינת נייר קטנה על פני זרם הכתובים ורואה אותה מתרחקת, נהנית מעצם ההשקה, כמו כל הילדים, גם ילדים זקנים שלא הספיקו להתבגר", כתבה בסיום. נקווה שספינת הנייר הזו הגיעה כעת ליעדה.