זה כל היופי של התרגום וכל הצרה שבו: חיפוש המילה האחת הנכונה, שבירת הראש, לפעמים במשך ימים, עד שאדם יכול לומר לעצמו: אאוריקה, מצאתי!
היום, ה-31 בדצמבר, הוא תאריך בעל משמעות בחיי, ולא בגלל ליל הסילבסטר, אלא מפני שביום זה בשנת 1948 הגעתי לנמל חיפה כחיילת גיוס חוץ לארץ. למען האמת, לא היה אז דבר רחוק ממני מאשר המחשבה על תרגום ספרות צ'כית: עליתי ארצה כדי להתחיל פרק חיים חדש, בהחלטה נחושה ללמוד עברית כמה שיותר מהר ולעבוד כעיתונאית בעיתון עברי, להתרחק מכל ארגון עולים לפי מוצא, ולא לדרוך על אדמת צ'כיה כל עוד שולטים בה הקומוניסטים – וכפי שהדבר נראה אז, לעולמי עד.
היה נעלה יותר אילו יכולתי לומר: בחרתי בתרגום מצ'כית לעברית מתוך תחושת שליחות, על מנת לקרב בין שני עמים קטנים, שיש ביניהם הרבה מן המשותף. אך האמת היא פחות נשגבת: הגעתי לתרגום כריפוי בעיסוק. אחרי שנוכחתי לדעת, עד כמה הישראלים שהשואה נחסכה מהם אינם תופסים מה עבר על הלכודים בה, הבטחתי לעצמי שביום מן הימים, כשאשלוט בעברית ויהיה לי הכוח לכך, אכתוב ספר שיבהיר להם עם אילו בעיות היו חייבים להתמודד בשואה, בייחוד אלה שניסו לסייע ולהציל לפחות גרעין של העם היהודי.
עד שהגשמתי את כוונתי חלפו שלושים שנה, אך בתחילת שנות השמונים, כאשר התחלתי באיסוף החומר לביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, שעמד בראש גטו טרזין (או טרזיינשטאדט בפי הגרמנים), חששתי שמא העיסוק הממושך בנושא המעיק יפיל עליי דיכאון. לכן החלטתי לתרגם בעת ובעונה אחת את החייל הטוב שווייק, שהיה ידוע בארץ כחייל האמיץ שוויק, הודות למחזה בעיבודו של מקס ברוד, עם מאיר מרגלית בתפקיד הראשי. (אגב, ברוד היה אחד הראשונים שעמד על גאוניותו של יארוסלב האשק, מחברו של שווייק, והשווה אותו לסרוונטס ולראבלה).
***
בישראל ידעו רק מעטים שהמחזה צמח מספר בן ארבעה כרכים - מתוך השישה שהאשק התכוון לכתוב ולא הספיק עד מותו בגיל ארבעים. תרגומם המלא נראה לי חיוני להשכלתו של הקורא העברי. האשק כתב מאות הומורסקות, סקצ'ים, סיפורים קצרים, רשמי מסע ועוד, אך הוא ידוע כיום בזכות יצירה אחת בלבד. בגלל אורח חייו הבוהמי, שכרותו, ניבול הפה, הלעג לא רק לצבא המונרכיה ההבסבורגית המתפוררת, אלא גם לאמרות השדופות של הלאומנות הצ'כית, לא נתקבל האשק במשך שנים לאולימפוס הספרות הצ'כית ולא נלמד בבתי הספר, אך נקרא בשקיקה על ידי העם.
כיוון שחששתי – ובצדק – שלא אוכל להתמודד עם שווייק בכוחות עצמי, תרגמתי אותו יחד עם חיים איזק, מעורכי עיתון דבר, שאמנם לא ידע צ'כית, אך כבחור ישיבה בעבר שלט בכל רובדי העברית וידע, בניגוד לי, לכתוב את הטקסט המתורגם ישירות בנוסח הסופי (מחשבים טרם היו אז בשימוש). אני לעומתו הייתי חייבת לכתוב קודם כול טיוטה, לתקן אותה פעמים אחדות ולהקליד עותק נקי על מכונת הכתיבה אוליווטי הניידת שלי.
תרגומו של שווייק דרש שרשרת בלתי פוסקת של הכרעות. בצ'כית, כמו בשפות רבות אחרות, קיימת מלבד הפנייה בגוף שני יחיד – ty, גם פניית הנימוס בגוף שני רבים – Vy – ועולמות מפרידים ביניהן. ברגע ששווייק פונה לגנרל באותו "אתה" שוויוני, כמו לחברו בלאון הזללן, משהו בעולמו משתנה. אולם להעביר את כל הפניות לבעלי השררה לגוף שלישי, ''יאמר לי אדוני'' נראה לי מלאכותי.
הייתה כאן גם הבעיה העצומה של השימוש בגרמנית, כפי שהיה נהוג בצבא הקיסר פרנץ יוזף, ירום הודו, בתוך הטקסט הצ'כי. אם אשאיר את כל אותן מילות העגה הצבאית - abtreten , Himmeldonnerwetter, obrlajtnant,, כפי שהן מופיעות במקור, יהיה צורך במאות הערות שוליים שיפריעו לרצף הקריאה. על כן החלטנו, איזק ואני, לתרגם גם אותן לעברית. המתרגם של שווייק לאנגלית העביר את כל ההווי הצבאי של המונרכיה האוסטרו-הונגרית לסלנג הצבא הבריטי, והיה בכך מן ההיגיון: הרי הצבא הבריטי המלכותי היה קיים גם בתקופתו של שווייק. אך לא ייתכן להשתמש בשפת צה"ל, שנולדה כעבור שני דורות והיא מלאה ביטויים אנגליים וראשי תיבות.
והייתה גם בעיית הקללות: הרי רוב הקללות העבריות הן תנ"כיות, ערביות או רוסיות, ולא יעלה על הדעת, שפאליבץ, בעל מסבאת "או קאליכה", ששווייק נהג לשבת בה, והיה גס רוח נודע, יקלל "יימח שמו וזכרו", או "יחרבתאּכּ".
בין איזק לביני היו ויכוחים רבים ביחס לתקניות הלשון. פעם עוררנו את תשומת ליבם של כל היושבים בקפה תמר ברחוב שינקין, שבו נהגנו לעבוד, בשל ויכוח קולני בינינו, כאשר איזק רצה להפוך את החומר הנוזלי הירקרק באפו של חייל רוסי, שהגעיל את שווייק יותר ממראות המלחמה, לליחה תקנית. אני התעקשתי על סמארק, בעיקר מפני שגם בצ'כית עממית הוא נקרא smrk. כיום, כעבור שלושים שנה, הייתי מתרגמת דברים רבים אחרת, כי אז היו ימים פוריטאניים יותר.
היה גם מנהג לעברית לתרגם שמות של מקומות בילוי לועזיים, ולכן מסבאת U Kalicha, הקיימת עד היום בוורסיה יקרה יותר, בעיקר עבור התיירים, הפכה ל"אצל הגביע", שם שכיום ממש מעצבן אותי. כיום הייתי משאירה את השם במקור. אך מה לעשות? את המתורגם אין להשיב. אדלשטיין נגד הזמן ותרגום החייל האמיץ שוויק נמסרו להוצאת זמורה-ביתן, ואני חזרתי לעבודתי המלאה במערכת דבר השבוע .בכך נגמרה, כפי שהנחתי, אפיזודת התרגום מצ'כית.
***
בילדותי גדלתי, כמו רבים מיהודי צ'כיה, כדו-לשונית- צ'כית הייתה שפת האם שלי וגרמנית שפת בתי הספר שלי. קראתי ספרים גם בצ'כית וגם בגרמנית. שווייק נחשב לספר לא מוסרי והספרנית בספרייה העירונית, שבה שאלתי ספרים כמה פעמים בשבוע, לא הייתה מעלה על דעתה להשאיל אותו לתלמידה, לכן הגעתי אליו רק אחרי השחרור. אבל בימי מחנות הריכוז צעירי צ'כיה נפרדו מחבריהם נוסח שווייק: "נתראה בשש אחרי המלחמה."
למען האמת, הספרים בגרמנית נראו לי יותר מעניינים מאשר בצ'כית, כי כתבי הסופרים הצ'כיים במאה ה-19 נועדו קודם כול לחזק את תקומת העם הצ'כי, המשועבד למונרכיה האוסטרו-הונגרית, והם היו פטריוטיים וחינוכיים. כיום, פרט לתלמידים המתכוננים לבחינות, איש אינו קורא את ספרות ההשכלה הצ'כית, אך כותביה מונצחים בשמות של רחובות, כיכרות וגשרים על פני ערי הרפובליקה הצ'כית ופסליהם ניצבים בגנים הציבוריים; לרוב הם מונצחים ישובים בכורסה, ספר בידיהם או מחברת מונחת על ברכיהם, על פניהם נסוכה רצינות תהומית.
הספר הצ'כי היחיד שאהבתי כילדה היה Babicka, דהיינו הסבתא, לבוז'נה ניימצובה, אחת הסופרות הצ'כיות הראשונות. זהו סיפור על ידידות בין רוזנת בת אחוזה, לזקנה כפרית נבונה מפשוטי העם, והוא מתאר את הווי הכפר ואמונותיו. הספר הודפס מאז 1855 עד לשנות השבעים של המאה העשרים ב-360 מהדורות. קראתי בו פעמים חוזרות, כי באותם ימים לא בוזבז ספר על קריאה אחת ויחידה, כמו בימינו.
יותר מדמותה המיטיבה של הסבתא משכה את לבי ויקטורקה המטורפת, לבושת הסחבות ופרועת השיער שחיה ביער, ישנה במערה ולא דיברה עם הבריות. בנעוריה כישף אותה חייל בעל עיניים יוקדות מיחידת צבא שחנתה בסביבה, וכשהוא הועבר למקום אחר ויקטורקה ברחה מבית הוריה והלכה אחריו. היא חזרה לכפר כעבור תשעה חודשים כשדעתה טרופה, והיא מתרחקת מבני אדם, אך מי שהצליח לראות אותה ביעף הבחין שהיא אם (המילה היריון הייתה טאבו). כעבור זמן קצר היא נראתה משליכה משהו לסכר ושרה שיר ערש. הכול רמזים עמומים על חטא, בלי פרטים, ואני הרגשתי שמדובר בסוד אפל. זה מה שידענו על מין
בילדותנו.
***
בחזרה לדרכי כמתרגמת: המשך דרכי הגיע אליי, כדברים רבים בחיי, במקרה: באופק הופיע מילן קונדרה, שנמלט לצרפת מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, אך המשיך לכתוב את ספריו בצ'כית. כיוון שלא ניתן היה להשיג את כתביו בשפת המקור, קראתי את ואלס אחרון ופרידה בעברית והייתי, כפי שגולדה הייתה אומרת, מ-זוע-זעת: שמות צ'כיים מסורסים, רוזאנה במקום רוז'נה, ז'אן במקום יאן, שכן היה זה תרגום מתרגום לצרפתית.
כאשר באתי בטענות לאוהד זמורה, מבעלי הוצאת זמורה-ביתן שרכשה את הזכויות לכתבי קונדרה, אמר לי: "לא מוצא חן בעינייך? אז תרגמי את בעצמך מן המקור!". היו באמירה זו אתגר, כבוד והכנסה נוספת. נעשיתי מתרגמת של כתבי קונדרה, שזכה בישראל לתפוצה כאילו היה סופר עברי מן השורה הראשונה. תרגמתי חמישה מספריו, ביניהם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום וספר הצחוק והשכחה, עד שהתחיל לכתוב את יצירותיו בצרפתית ועבר למתרגמת אחרת. קיבלתי זאת בתחושת הקלה, כי במרוצת הזמן איבד את חוש ההומור הצ'כי שלו והפך לאינטלקטואל צרפתי.
אפשר היה להניח שאחרי כל זה אדע מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אך גם להבא אפשרתי לדברים לבוא אליי. עורכת הוצאת עם עובד גילתה את בוהומיל הראבאל בתרגום גרמני, ופנתה אליי בשאלה אם הייתי מוכנה לתרגם שתי נובלות שלו - רכבות תחת שמירה צמודה ו-שיעורי ריקוד למבוגרים ולמתקדמים. לא הכרתי עד אז את כתבי הראבאל, אך מיד בקריאת העמודים הראשונים חשתי במקוריות, בזרימת הטקסט הפרוע שלו, ללא שמירה על מוסכמות, וקיבלתי על עצמו את התרגום.
אולם אחרי שמסרתי אותו לעורכת, הייתי חייבת להצדיק את קיומי בכל פעם שהתרגום העברי היה שונה מהתרגום הגרמני, כאילו לא ניתן לסמוך על שיקול דעתי. למשל: הרמא, עובד הרכבת הצעיר, ישן מכוסה במה שמכונה בצ'כית perina, דהיינו שק נוצות, כסת, וכך כתבתי. אולם בתרגום הגרמני נכתב Daunendecke, כלומר שמיכת פוך, שהייתה מצויה רק בבתי בורגניים מבוססים. עד שנמאס לי וסירבתי לחתום על התרגום בשמי. בחרתי בשם העט יהודית פראגר, כלומר יהודיה מפראג. אחר כך הוברר לי שקיימת יהודית פראגר בשר ודם, אך למזלי לא עשתה עניין מהשאלת השם.
מכאן התחיל הרומן שלי עם הראבאל, בעיניי הסופר הצ'כי הטוב והייחודי שלאחר מלחמת העולם השנייה, והתחלתי בתרגום שישה מספריו. מובן שהשתוקקתי להכיר אותו אישית; סופר לי שהוא נוהג לשבת כל ערב במסבאה U Zlateho tygra בפראג. בעת ששהיתי בעיר ניגשתי לשם, ליתר ביטחון בליווי עיתונאי ידיד ואחרי הודעה מוקדמת.
הראבאל ישב בראש שולחן ארוך, כמו רבי בקרב חסידיו, והרשה לנו להתיישב ליד השולחן כל עוד לא יבואו שאר חבריו. אני ברוב יראת כבוד צייצתי: "מר הראבאל, אולי תשמח לשמוע שספרך שירתתי את מלך אנגליה זכה בישראל לתהודה רבה". לכך השיב הראבאל, שעל הצלוחית שלפניו היו מסומנים כבר כמה קווים, כמספר הבירות ששתה: "זה לא מעניין אותי בכלל. אני משליך מיד כל תרגום ומסיק בו את התנור".
On this happy note, כפי שאומרים האנגלים, התחילה פגישתנו. הראבאל הזמין עבורי חצי ליטר בירה, כמות שלא שתיתי מימיי, אבל ידעתי שזה כעין מבחן כניסה, וגמרתי אותה בגבורה. הראבאל כיבד אותי גם בחתיכת בשר עוף צלוי תקוע על אולר והסביר לי, שבעצם זה אוכל שנועד לחתולים שלו. במשך השיחה העיר הראבאל אי אלו הערות לא מחמיאות אודות היהודים ושליטתם בעולם, לא רק בממון אלא גם בשוק העבודה, אבל אני הבטחתי לעצמי מראש: אני לא נעלבת. כשעמדתי ללכת, אמר לי: "אני בדרך כלל משתדל להיפטר מאורחים בלתי רצויים מהר כל כמה שאפשר, אצלך לא כל כך הצלחתי". לזכותו ייאמר: הייתה זהות בין האיש ודרך כתיבתו.
***
כאן המקום לשאול, ולא רק בקשר לסופרים צ'כיים: האם רצוי שמתרגם יפגוש סופר בן זמנו שעל יצירתו הוא עמל? במקרים נדירים נוצרת תחושת קרבה בין השניים, אולם לחלק גדול של הסופרים הידועים יש אגו גדול, והוא עלול להפגין התנשאות מסוימת, בייחוד לגבי תרגום לשפה זניחה מבחינת המוניטין העולמי וההכנסות הצפויות. עדיפים סופרים וגיבורים מתים, כפי שלמדתי מניסיוני גם ככותבת ביוגרפיות, ומוטב גם בלי אלמנה וצאצאים, וטוב עוד יותר, בני מאות קודמות.
מזל שהסופרים המתורגמים לא יודעים עברית, ולכן אינם יכולים להתערב בתרגום ישירות, כפי שניסה לעשות מילן קונדרה, שנתן לי הוראות בדבר גודל אותיות הכותרות וצורת מספור הפרקים, והבהיר לי שבעיניו תרגום מדויק, מילולי, חשוב יותר מתרגום קריא ורהוט. היה זה בדיוק ההפך הגמור מכל תפיסתי: קודם כול התרגום צריך להיות קריא, זורם, אסור שהקורא ירגיש כאילו אכל תרד שנותרו בו גרגרי חול, ובעיני לא התרגום המילולי חשוב, אלא משמעות הדברים בעברית טבעית. אך לא התווכחתי עם קונדרה, אמרתי לעצמי: עברית הוא לא יידע לעולם, ועשיתי מה שראיתי לנכון.
כיוון שקונדרה ידע כי ספריו יופיעו קודם כול בתרגום צרפתי, התחשב מלכתחילה במתרגם ולא הותיר דברים סתומים וביטויים עמומים, בניגוד להראבאל, שכתב מתוך דחף פנימי, בלי שיקולים מעשיים. כבר בעמוד הראשון ברומן שלו שירתתי את מלך אנגליה, עורך בעל המלון זלאטא פראהא, שבו עובד גיבור העלילה, מסדר בוקר למלצרים, לחדרניות, לטבחים ולמישהי, שהוגדרה כ-kredencska. מימיי לא שמעתי את המילה. את המילה kredenc הכרתי- זהו מזנון עם דלתות זכוכית בחלקו העליון, לתצוגת כלי החרסינה והזכוכית, לבן במטבח, מעץ חום ממורק בחדר האוכל. אבל מי זאת אותה kredencska?
המתרגם האנגלי כתב laundress, כלומר כובסת. לא ייתכן, אמרתי לעצמי, הכובסות היו אז בלתי נראות, עבדו בעליית הגג או במרתף, ידיהן אדומות ונפוחות ובגדיהן רטובים. המילה לא הופיעה בשום מילון, נספח התרבות של השגרירות צ'כוסלובקיה דאז לא הכיר אותה, חברו בוגר בית ספר למלונאות לא שמע עליה. עד שהגעתי באמצעות הסוכנת שלו בשווייץ להראבאל עצמו, ודרכה נמסר לי שהייתה זאת האישה, לעיתים רעיית בעל המלון, ששמרה על המפתחות לארון עם סכו"ם הכסף וכלי הבדולח ודברי ערך אחרים שהיו מצויים אז בבתי מלון בעלי רמה. והראבאל היה חייב לדעת זאת, כי אשתו, פיפסי, עבדה באחד מהם.
זה כל היופי של תרגום וכל הצרה שבו: חיפוש המילה האחת הנכונה, שבירת הראש, לפעמים במשך ימים, עד שאדם יכול לומר לעצמו: אאוריקה, מצאתי! הכרתי עורכי דין עשירים, אפילו סופרים עשירים, אבל מימי לא נתקלתי במתרגם ספרות יפה עשיר (תרגום נוטריוני או סימולטני הם כבר סיפור אחר), כי הוא לא עושה חשבון של השקעה וזמן. אבל לעומת זאת, תחושת הסיפוק על פתרון בעיה שווה כל כסף - למי שלא תלוי לקיומו בתרגום לבדו, כמוני, בעלת גמלה המבטיחה לי קיום.
***
עוד לפני זמן מה הייתי טוענת שלמתרגם (וסלחו לי על שאני מדברת לרוב רק בלשון זכר, כדי לחסוך זמן) מצ'כית יש היתרון, שמבקרי הספרות לא יודעים צ'כית ולכן נחסך ממנו מה שנקרא בצ'כית hnidopisstvi, פליית ביצי כינים- דהיינו תהיות המבקר, למה תורגמה מילה כך ולא אחרת, כפי שנהוג כלפי תרגומים מאנגלית, שכל אחד רואה את עצמו בקיא בה. אולם מצד שני, יכול המבקר לומר על תרגום מצ'כית לכל היותר שהוא קריא, וזה כמו לומר לעקרת בית על צלי בקר בנוסח צ'כי, ה-svickova, שהוא "אכיל". אגב, עתה קם חוכמולוג גם לתרגום מצ'כית. נתגבר.
היו מתרגמים מצ'כית לפני וגם בזמני, ואני מקווה שיהיו גם אחרי. ספריו של איוואן קלימה – אהבותיי הראשונות, שופט בחסד, תורגמו על ידי אחרים. משפחת קלימה נשארה בגטו טרזין עד לשחרור, הודות לכך שאבי המשפחה היה מומחה לאלקטרוניקה ודרוש לגרמנים. אחרי המלחמה הוא שינה את שם המשפחה היהודי המובהק קאודרס ,לקלימה ,והתנתק מן היהדות.
אני שמרתי טינה לאיוואן קלימה, יליד 1931, על שמעולם לא הזכיר את העובדה ששלוש שנים שהה כילד בגטו, כאילו ביקש להסתיר את מוצאו היהודי, עד שבשנת 1986 הופיע השופט בחסד, שבמרכזו שופט המתלבט בימי המשטר הקומוניסטי בין צו מצפונו ושמירה על משרתו הבכירה, ובו מוזכרת גם שהות בגטו. קלימה היה שייך לסופרים הדיסידנטים, עשרים שנה נאסר לפרסם את ספריו בצ'כוסלובקיה, אך הודות לקשריו של הסופר פיליפ רות עם קבוצת הסופרים הצ'כים הנרדפים, הגיעו כתבי היד של קלימה ואחרים למערב ופורסמו שם.
הצרה היא, שאין להוצאות הספרים הישראליות לקטורים בצ'כית, וסופר צ'כי מגיע לידיעת עורכי ההוצאות רק אחרי שתורגם לאחת השפות המכונות "גדולות", כמו אנגלית, צרפתית או גרמנית, או שהמתרגם מאמין בכל ליבו בספר ומפציר במו"ל להוציא אותו לאור בעברית.
בעבר הייתי נוהגת כך, ולפעמים הצלחתי והספר נתקבל יפה, ולא גרם להוצאה הפסד כספי- כמו, למשל, התרגום של צלופחי הזהב, סיפוריו הקסומים של אוטה פאוול. ולפעמים, כמו תרגום רומיאו, יוליה והחשכה ליאן אוצ'נאשק, סיפור אהבת נער צ'כי ונערה יהודיה בימי הכיבוש הנאצי, הספרים שעליהם המלצתי שקעו בתהום הנשייה. כיום אני כבר נמנעת מכך, כי כובד האחריות גדול מדי- חרב הרווחיות תלויה מעל ראשי המו"לים ולעולם אין לדעת אם ספר עשוי להיות רווחי או לא. לכן אני מעדיפה, שהיוזמה לתרגום תבוא מצד ההוצאה.
***
נוסף למו"ל ולמזל נחוצים לספר- ולספר מתורגם במיוחד- הפצה יעילה ופרסום. תרגמתי את השיחות עם יאן מסריק, כפי שרשם אותן אביגדור דגן, אז עוד ויקטור פישל. כיוון שיאן מסריק, בנו של מייסד הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היה ידיד אמת של היהודים, תומך בתנועה הציונית, ואחרי מלחמת העולם השנייה, כשר החוץ הצ'כי, עזר רבות לתנועת בריחת יהודי מזרח אירופה דרך צ'כוסלובקיה לאיטליה ומשם לארץ ישראל וברכישת נשק למלחמת הקוממיות. נוסף לכך היה בעל חוש הומור נפלא. רציתי שהישראלים יידעו עליו, על השקפותיו ואהבת החיים שלו. התאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה מימנה את הוצאת הספר, שראה אור בשנת 2000, אך לקורא העברי לא נודע על קיומו.
לפי הדיווחים הרשמיים של השלטון הקומוניסטי נפל יאן מסריק במארס 1948 אל מותו מחלון דירת השרד שלו בארמון משרד החוץ בפראג. הזדמן לי לראות את חדר האמבטיה, שממנו כביכול צנח מסריק למותו, לבוש פיג''מה – אין שום אפשרות שבעל הגוף כמוהו היה יכול לטפס לגובה החלון בלי עזרת אלה שרצו במותו, משום שהתנגד לכך שמסך הברזל יפריד בין צ'כוסלובקיה והמערב.
הוכחה לכך שלעולם אין לדעת, לטוב ולרע, את גורלו של תרגום, הוא ספרו של קארל צ'אפק, שנת הגנן, שראה אור בעברית לפני שנתיים. צ'אפק היה הסופר הצ'כי המתורגם ביותר לעברית מאז שנות השלושים של המאה הקודמת. עוד לפני ששעליתי ארצה וידעתי אות עברית, מחזותיו – ר.או.ר, המגיפה הלבנה, האם - הוצגו על במות עבריות ולכן אף שהיה הסופר האהוב עליי מאז נעוריי, לא הזדמן לי לתרגם אף אחד מספריו, פרט לסיפורים בודדים.
כאשר הוצאת בבל פנתה אליי בהצעה לתרגם את ספרו שנת הגנן, שטרם זכה לתרגום עברי, שמחתי, אף שהיו לי ספקות לגבי סיכויו להצליח מסחרית: ספר שנכתב לפני למעלה משמונים שנה, על גננים חובבים וגינות ביתיות, כפי שהיו ועדיין קיימים בצ'כיה בשפע, על צמחים שלא גדלים ולא ידועים בארץ, על בעיות אקלים שונה – את מי זה יעניין? למזלי המו"ל לא שאל לדעתי.
תוך כדי עבודה הבנתי למה הספר לא תורגם עד אז: היה זה תשבץ בוטני. עד היום לא קיים מילון צ'כי-עברי – ובלאו הכי אין לסמוך על מילונים כלליים בשטח הבוטניקה. הייתי חייבת למצוא קודם כול את שמות הצמחים הצ'כיים בלטינית, ומהלטינית את השמות העבריים, בעזרת מגדירי צמחים ויודעי דבר, בישראל ובפראג (ואין ספר שאני לא נזקקת למומחה: למונחי רכבת, לייצור סבון, לדגי מים מתוקים). והנה, למרבה ההפתעה, שנת הגנן זכתה למהדורה שנייה ולביקורות נלהבות בזכות ההומור הסלחני של צ'אפק, והודות לכך שיותר מאשר מדובר על צמחי גינה, מדובר בספר על הצמח המשונה מכול - על האדם וחולשותיו, והן משותפות לכולנו.
***
השנה ראו אור עוד שלושה ספרים שתרגמתי מצ'כית: קובץ של סיפורים צ'כיים בשם בירה ומצבי רוח משתנים, שאותם בחרתי לפי טעמי, בחלקם בגלל איזו נקודה יהודית, וכללתי בו גם את הסיפור ליבה הרך של הגברת רוקסה, ליאן נרודה, משורר, סופר ועיתונאי בן המאה התשע - עשרה, שאת סיפוריו סירבתי לתרגם במשך שנים, משום שלא הייתי מסוגלת לסלוח לו על המסה האנטישמית שלו: מפחד היהודים.
לפי עדותו של נרודה עצמו הוא אהד את היהודים בנעוריו, נמשך, כסופרים צ'כיים רבים, אל מסתרי הרובע היהודי העתיק בפראג, ואף תמך באמנציפציה שלהם. אך עתה, כך כתב, לא מדובר עוד בשחרור היהודים, אלא בשחרור מן היהודים, בגלל חיבתם לגרמנית, ניצול העם הצ'כי ושעבודו למלווים בריבית יהודיים. ושוב, לך ודע: בירה ומצבי רוח משתנים התקבל יפה מאוד, למרות כל הנבואות השחורות של יודעי דבר, שסיפורים קצרים כרגע לא in , כלומר לא נמכרים.
לשני הספרים האחרים, סיפורים גנוזים- בשמו המקורי ספר האפוקריפים והמלחמה בסלמנדרות, לקארל צ'אפק, לא הייתה עדיין תהודה, אף שהסיפורים הגנוזים הם, לדעתי, יצירה נפלאה, המכילה כעשרים סיפורים על דמויות ידועות, כפי שהיו עשויים להתרחש על פי צ'אפק: על אברהם ושרה שלא מסוגלים למצוא עשרה צדיקים בין מכריהם בסדום; על אופה באזור הכנרת שלא סלח לישו הנוצרי על נס הלחם, כאשר האכיל בחמש כיכרות אלפים וגזל ממנו פרנסה; על דון חואן המתוודה לפני מותו שהדחף לכבוש כל אישה נבע מחוסר כוח הגברא שלו, ורבים אחרים. והנה, שקט על פני המים.
המלחמה בסלמנדרות לצ'אפק, על אף ההומור שבו, יש בו גם מועקה, כי באותן הסלמנדרות שמצליחות להשתלט על כדור הארץ בגלל תאוות הבצע, האופורטוניזם והאימפריאליזם של המין האנושי, אפשר לראות לא אלגוריה, אלא את המציאות של ימינו. זהו תרגום חדש של המלחמה בסלמנדרות, שראה אור רק ערב ראש השנה, ועם כמות הספרים הכבירה שיוצאים בישראל כל חודש, לוקח זמן עד שספר זוכה לתגובה כלשהי באמצעי התקשורת - או שלא.
חומרית זה לא משנה: המתרגם מקבל (באיחור של חודשים) תשלום חד-פעמי, לפי מספר המילים או אותיות הדפוס המתורגמים, אם ספר מצליח ואם לאו. אבל ספר מתורגם הוא לא רק יצירת המחבר ורכוש המו"ל, אלא הוא שייך במקצת גם למתרגם: הרי תרגום הוא לא רק העברת טקסט משפה לשפה. נכון, קודם כול זאת מלאכה, ועד כמה שאפשר מלאכה נאמנה, אבל יש בה גם ניצוץ של יצירה, פירוש אישי. אין זה מקרה, שיצירות ספרות קלאסית זוכות במרוצת השנים לתרגומים חוזרים, ולא רק משום שהשפה מתיישנת, אלא משום שיש תמיד מתרגמים חדשים שרוצים להתמודד איתן לפי יכולתם, לפי תפיסתם, לפרש את הטקסט על פי דרכם, ברוח זמנם.
תרגום שירה הוא ללא ספק אמנות, שדרושים לו שני משוררים ושליטה מושלמת בשתי השפות, ואני לא מסוגלת להתמודד עימו. לכן, כאשר זכה המשורר הצ'כי יארוסלאב סייפרט בשנת 1984 בפרס נובל לספרות, לא היה מי שיתרגם עבור מדורי הספרות של העיתונים העבריים את שיריו היישר משפת המקור. לדור שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה השירה - כולל שיריו של סייפרט - קרובה ונחוצה יותר מן הפרוזה. ידענו שירים בעל פה, השירה הייתה משענת ומפלט. סייפרט היה משורר מלודי מאוד, ולא העזתי לגעת בו.
מצ'כית תורגמו עד עתה יחסית יותר ספרים מאשר מכתבי סופרים בלשונות של עמים קטנים אחרים, כמו הולנדית או הבולגרים. מאז שנות השלושים של המאה שעברה תורגמו כשבעים יצירות, גם בזכות רמת סופריה, אך גם משום שיוצאי צ'כיה בארץ ישראל שמרו חיבה למולדתם לשעבר וחשו בצורך לקרב בין שני עמים קטנים מאוימים, עם עבר של דיכוי, חוסר ביטחון קיומי והומור של חלשים. אף אם ההומור השתנה מאז, לרוב לרעה- גם כאן, גם בצ'כיה, הקורא העברי עדיין מצפה מסופר צ'כי שיהיה בעל הומור, לא אכזרי, דק, סלחני, שידקור אך לא יפצע. בעיניים ישראליות סופר צ'כי בלי הומור איכשהו אינו צ'כי.
***
עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, מה שקירב את הספרות הצ'כית לקורא העברי היה המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, ליתר דיוק ההתמודדות עימו. לעיתים היא באה לידי ביטוי בין השורות בהוצאה לאור בתוך צ'כוסלובקיה, ולעיתים בגלוי, בהוצאות מחתרת, או בהוצאות מחוץ לצ'כוסלובקיה- בעיקר אחרי רמיסת התקווה לחופש, בימים של מה שכונה "האביב של פראג", עם פלישת צבאות ברית וורשה לפראג בקיץ 1968. הכאב, האכזבה, הגלות, ההשתקה, התקווה לימים טובים יותר, היו קרובים לגורל היהודי.
את סיפורי אוטה פאוול קראתי עוד לפני מהפכת שנת 1989, כי ראו אור עוד בימי המשטר הקומוניסטי, כנראה משום שנושא הדייגים החובבים ותחבולתו של אביו, שהוציא את כל הקרפיונים מבריכתו הקפואה, שהוחרמה על ידי הגסטאפו, לא נראו לצנזורה כסיכון אידיאולוגי. רק אחרי השחרור מהעול הקומוניסטי פורסם סיפורו של אוטה פאוול המרוץ דרך פראג, שמתחיל באמונתו של אבא פאוול (בשמו המקורי פופר) בקומוניזם, המבטיח שוויון ואחווה גם ליהודים ונגמר בשיברון לב.
בימי משפט סלאנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית לשעבר, ובעלי תפקידים ממלכתיים אחרים שהואשמו בבגידה- רובם יהודים, כפי שהדגישה התביעה פעמים חוזרות, הלך אבא פאוול, שחרט בימי התלהבותו מהסובייטים על דלת מחסנו כוכב אדום, והפך אותו למגן דוד.
אוטה פאוול סבל ממניה-דפרסיה ומת בגיל ארבעים ושלוש, ואני הנחתי שהתאבד, או שחוסל על ידי המשטר. כאשר הגעתי לצ'כוסלובקיה אחרי מהפכת 1989 כבר לא היה אוטה פאוול בחיים, אך אחיו הוגו חי בבקתה על שפת נהר הבראונקה ודג דגים, בדיוק כמו בימים עברו. לטענתו אוטה מת מוות טבעי, אם כי תיקי מחלתו נעלמו. הוא קבור בבית קברות יהודי בפראג הנקרא "חדש", משום שהוא קיים רק מאה ועשרים שנה, ועל אף שאימו לא הייתה יהודייה היא נקברה לידו. רק שני שלטים בבית העלמין מובילים לקברים שרבים פוקדים אותם: אל קברם של פרנץ קפקא ושל אוטה פאוול.
הסופר הצ'כי שהיה מוכר בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מלבד קארל צ'אפק, היה פרנטישק לאנגר. מחזותיו- בקצווי הכרך, מלאכים בינינו, הגמל בקוף המחט, אסירה מספר 72 - הוצגו בעברית, בעיקר בתיאטרון הבימה. לאנגר היה רופא במקצועו, שימש כרופא הלגיונות הצ'כיים בימי מלחמת העולם הראשונה והרגיש קודם כל צ'כי, עד שהקומוניסטים אסרו על הוצאת כתביו בגלל מוצאו הבורגני והשתייכותו לחוג "אנשי היום השישי", של צ'אפק, שגם הנשיא מסריק השתתף בו. על אף שלא התנצר, לאנגר קבור בבית הקברות הקתולי בווישהראד, המשמש לצ'כים פנתיאון של גדולי האומה, כדוגמת דבוז'אק וסמטנה. הצ'כים, ויהודי צ'כיה בתוכם, כבר לא נטו במאה העשרים לקנאות דתית.
מתוך עניין במיסטיקה, אחיו של לאנגר, ייז'י מרדכי, נסע לפני מלחמת העולם הראשונה אל הרבי מבעלז והיה בין תלמידיו. לתדהמת משפחתו המתבוללת הוא חזר לפראג כבעל פאות, לבוש קפטן, שומר כשרות בקפידה, יודע עברית ואידיש, וכתב ספר נפלא על החסידות, בשם תשעת השערים. הוא הצליח להגיע לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית, אחרי תלאות רבות, בשנת 1940 ומת בה כעבור שלוש שנים, חולה ומר נפש. אחיהם השלישי, סוחר כמו אביו, שם קץ לחייו בעת גירוש היהודים אל הבלתי נודע.
אחרי המלחמה והלם השואה לא היו לשורדים, יוצאי צ'כיה ומורביה שעלו ארצה, לא ראש ולא ידע לתרגום ספרים, ובאופן טבעי תורגמו מצ'כית לעברית בעיקר ספרים שנגעו לשואה. כך תורגמו שירי הילדים מגטו טרזין, אין פרפרים פה, בתרגומם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר, רקוויים לטרזין ליוזף בור (במקור בונדי), על ביצוע הרקוויאם לוורדי בגטו טרזיינשטט, בפני בכירי הנאצים, תוך כדי זרם הטרנספורטים היוצאים למזרח. כן תורגמו קובצי סיפורים של ארנושט לוסטיג, אסיר גטו טרזין ומחנות אחרים שעלה לישראל, עזב לארצות הברית, חזר לצ'כוסלובקיה, היה עורך הפלייבוי במהדורה הצ'כית, וגילה את הצירוף המבטיח של סקס ושואה.
כעבור שנים תרגמתי את החיים עם כוכב, רומן אוטוביוגרפי של ייז'י וייל, שהיה לפני המלחמה קומוניסט מאמין, שהה בברית המועצות, חזר מפוכח וכתב על אכזבתו. בעת גירוש היהודים לא התייצב לטרנספורט, ביים התאבדות בקפיצה מגשר לנהר הוולטבה, ושרד במחתרת. אחרי המלחמה כתב על יהדות צ'כיה שנכחדה.
בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לא דיברו על יהודים שנרצחו, אלא על "קורבנות הפאשיזם", וכדי לשמור על זכרם של קורבנות השואה, תרגמתי גם כמה כתבים שנשתמרו מגטו טרזין: חיים כאילו, יומנו של גונדה רדליך, מנהל המחלקה לטיפול בילדים ונוער בגטו; קראו לו חבר, עיתון הילדים קאמארד, שנכתב בגטו בידי בני 12 עד 14; וירא אלוהים כי רע, נובלה על ביקורו של אלוהים כאסיר בשם גוטסמן בגטו טרזין, והמציאות הקשה שהוא נתקל בה; ולאחרונה, שלום ליום שישי, עיתון הומוריסטי שראה אור בגטו בעותק אחד, נכתב ואויר על ידי עובדי המחלקה הטכנית, שהייתה להם גישה לנייר ולצורכי כתיבה וציור, פריטים יקרי המציאות בגטו.
שני סופרים שהיו ידועים עוד בהיותם בצ'כוסלובקיה – ויקטור פישל ולדיסלב גרוסמן - עלו ארצה, נשארו בה עד מותם ולא יכלו להינתק מן הצ'כית. ויקטור פישל, שעלה לישראל בשנת 1949 והפך כאן לאביגדור דגן, שהה בימי מלחמת העולם השנייה בלונדון, כמזכירו של יאן מסריק, שר החוץ בממשלת צ'כוסלובקיה הגולה. בישראל היה מבכירי משרד החוץ, תרגם בעצמו את ספריו לאנגלית - בינת השכווי, שיר הרחמים, ליצני החצר ואחרים - ומאנגלית הם תורגמו לעברית.
לדיסלב גרוסמן (שעלה בשנת 1968) נודע בעולם בזכות הרומן חנות ברחוב הראשי, שהוסרט עם אידה קמינסקה בתפקיד הראשי, וזכה בשנת 1966 באוסקר. גרוסמן שימש פרופסור לספרות אירופה באוניברסיטת בר אילן, וספריו – מבית אבא ואימא, הכלה, לעוף בכנפיים שבורות, בר מזל – זכו לתרגום עברי, אך עצם העובדה שאיבד את המגע הישיר עם קוראיו, בלי תיווך שנזקק לחסדי מתרגמים, העיקה עליו תמידית.
***
אף שהתרגום הוא אחד המקצועות העתיקים, תרגום ספרות הוא אחד המקצועות האחרונים שאינו דורש הסמכה, תעודה, רישיון לעסוק בו. כל אחד יכול לנסות את מזלו. אבל מצד שני: תואר אקדמי, המעיד על לימודי שפה, אין בו כל ערובה לתרגום טוב. ראיתי זאת כאשר ספריי הראשונים תורגמו מעברית לצ'כית. תחת המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה לא נלמדה עברית באוניברסיטאות, מלבד עברית תנ"כית בפקולטות התיאולוגיות.
כאשר הגעתי לפראג, בדצמבר 1989 אחרי ניתוק של ארבעים שנה , כדי לדווח לעיתון ידיעות אחרונות על המהפכה, עמדתי בשעת הפגנת הסטודנטים הגדולה בכיכר ואצלאב ורשמתי בפנקס, בעברית כמובן, את עיקר הרשמים. לפתע ניגש אליי צעיר ושאל אותי: "גברת, את יהודייה?" עניתי: "כן, ומה אני צריכה להיות?", ובאותו רגע הייתי מוקפת חבורת בחורים מלאי התפעלות: היו אלה סטודנטים של פקולטה תיאולוגית, שאומנם למדו בה עברית תנ"כית, אך מימיהם לא ראו מישהו שמשתמש בעברית בחיי יום-יום ורושם לו הערות בעברית, כאילו זו שפה שימושית.
אחרי המהפיכה בצ'כיה, המתרגמות הראשונות מעברית לצ'כית היו סטודנטיות מצטיינות של דר' שדינובה, המרצה הראשונה לעברית באוניברסיטת קארל בפראג. הן היו מלאות רצון טוב, אך מעולם לא ביקרו בישראל ולא חיו בין דוברי עברית. למשל, כאשר כתבתי בעברית, שבניגוד לחלום הציוני על היהודי החדש, עובד אדמה ופועל בניין, חזרו הישראלים לפרנסות הגולה – תיווך, בורסה, נדל"ן ועסקי אוויר, נאמר בתרגום הצ'כי: "חזרו לעבוד בחיל האוויר".
אחרי כמה מאות תיקוני הגהות החלטתי: דיי! את ארבעת ספריי על פרקים שונים בתולדות יהודי צ'כיה ומורביה- שפתם, תולדות שמותיהם, הקשר הסבוך בין אמונה ואוכל בחייהם, אופיים של יוצאי צ'כיה והדמיון והשוני בין צ'כיה וישראל - כתבתי בצ'כית, בידיעה שהיא זקוקה ליד עורך לשוני, אך התנחמתי בכך שעורכים מאושרים כשיש להם מה לתקן.
בתרגום מצ'כית לעברית יש לא מעט בעיות: הצ'כית אוהבת דימינוטיבים, לכל שם עצם לפחות יש שלוש צורות הזערה: stul הוא שולחן, stolek שולחן קטן, stolecek שולחן קטן עוד יותר- בשעה שבעברית שולחן יכול להיות רק קטן; שולחנצ'יק או שולחנון לא נשמעים לי טבעיים. בעיה נוספת היא דקדוקית: לא רק שבצ'כית יש לכל שם עצם שבע צורות נטייה, אלא גם לשמות אישים: Havel, Havlova, Havle!, Havlovi, Havlem,, איך בכלל נקרא האיש? בעיה נוספת היא אותה האות r, שרק הצ'כים יודעים לבטאה. איך לכתוב אותה בעברית– באות זין עם תג, כמו דבוז'אק? או בריש- שין, כמו דבורשק? או רק בריש - דבוראק? איך שלא יהיה, זה אף פעם לא ה-r הצ'כית.
בכלל, הסימנים הדיאקריטיים, התגים המשנים צליל של אות, הנהוגים בצ'כית, הם מכשול בעברית. לכן נקרא בית החרושת לנעליים הידוע בעברית באטא, אף שמבטאים את שמו באטיה, והמכונית הידועה בארץ בתור סקודה, שמה האמיתי הוא שקודה, שנכתב ב- sעם תג, שמבטאים אותה כשי"ן.
עד כמה הסימנים מעל אותיות מסוכנים, נוכחתי לדעת אחרי שתרגמתי מבחר מסות של ואצלאב האוול, בשם העולם נברא במאמר, עבור ספריית הפועלים. הספר היה חייב להיות מוכן לביקורו של הנשיא הרצוג בפראג, כדי שיוכל למסור אותו אישית לנשיא האוול. גם אני הוזמנתי לקבלת פנים בטירת הראדצ'אני, אך הקדמתי את בואי לפראג בכמה ימים ולא ראיתי את המוצר המוגמר. בספר בעברית היו רק ארבע מילים באותיות לטיניות, שהנשיא האוול היה יכול לקרוא אותן: Na pocatku bylo slovo, שם הספר במקור – ובו היו ארבע שגיאות. חשבתי שאמות מבושה. נשארתי בחיים.
כמעט בכל תרגום אני נזקקת ליועצים יודעי צ'כית - בענייני בישול בירה התגעגעתי לטונדה מסריק, אחיין של טומאש מסריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כוסלובקית. הוא שימש מבשל בירה ראשון בבית החרושת אביר בנתניה, היה נשוי ליהודייה "א- כושרה" כפי שהיה אומר, ומת לפני שהגעתי אל הראבאל, שבישול הבירה שזור בכמה מכתביו, כיוון שאביו היה מנהל מבשלת בירה בעיר נימבורק. אבל מצאתי בארץ חבר מתנועת הנוער הציונית הצ'כית, שעסק במקצוע.
בשאלות נצרות היה זה פרופ' דוד פלוסר, המומחה הגדול לנצרות קדומה, ובעל ידע בתחומים רבים, שאליו הייתי פונה בעת צרה. בשמות צמחים, שהיו נחוצים לי במיוחד בעת התרגום של שנות הגנן, אני מנדנדת לאחותי אדית, דוקטור לבוטניקה, ולמנהלת הגן הבוטני בפראג ובכל דבר הקשור לצ'כים ולצ'כית - למנהלת הספרייה במוזיאון היהודי בפראג, שהפך לי לבית בעת שהותי בעיר, בעיקר לשם איסוף החומר על תולדות יהודי צ'כיה.
***
יש לי מזל שנולדתי בפראג, לא רק בגלל יופייה, אלא משום שהיא לא התאכזרה אליי. בדרך הביתה מבית הספר מתוך הבתים הסמוכים קראו לי ילדי עובדי הרכבת zidovko!, אך מעולם לא הרים מישהו מהם יד. היו הצ'כים שלא אהבו את היהודים ה"מתגרמנים", כפי שכינו אותם, אך למזלם חשבו הנאצים את הצ'כים אחרי הכיבוש במארס 1939 לעם נחות, הם לא התקבלו לשורות צבא הוורמאכט והאס.אס, ועל כן לא היה להם חלק ברדיפות היהודים, מלבד הלשנות לשלטונות - ובהן הצטיינו. היו ביניהם פשיסטים ומשתפי פעולה עם הנאצים, אך הם לא השתתפו בהשמדת היהודים כמו הלאטבים או האוקראינים. לכן עם קץ המשטר הקומוניסטי לא התקשיתי לאהוב את פראג והנוף הצ'כי, למצוא בה חברים ולעסוק בספרות הצ'כית.
הדיכוי בעת המשטר הקומוניסטי היטיב במידה מסוימת עם הספרות הצ'כית: יצירות סופרים ומשוררים על גבול המותר נמכרו תוך יום אחד. אנשים היו מוכנים לעמוד שעות בתור כדי לזכות בעותק, הסתכנו כדי להשיג עותק יצירה ספרותית שיצאה במחתרת, ובעיקר: הם קראו אותם בצמא, פירשו רמזים, התווכחו עליהם, היו זקוקים להם. כתבים המסתייגים מן המשטר שהוברחו למערב, הצליחו לעבור את מחסום שפת העם הקטן ביתר קלות, בגלל תוכנם. כיום הרפובליקה הצ'כית, ככל המדינות, מוצפת ברבי מכר אמריקאיים, בכתבי עת מכל המינים. ובעידן התחרותיות, שעתם של הצ'כים אינה פנויה לקריאה כפי שהייתה בימי התעסוקה המובטחת במשטר הקומוניסטי.
הספרות הצ'כית השתנתה אחרי חידוש הדמוקרטיה. כדי לפצות על מה שנבצר מהם במשטר הקומוניסטי, שדגל בכתיבה פוריטנית ביחס למין, טעמו הסופרים הוותיקים קודם כול את הנאת הכתיבה החופשית בנושא. קם דור חדש ומשוחרר, מרוכז יותר בענייני הפרט. אחד הסופרים הראשונים שהרשה לעצמו להביט אחורה באירוניה היה מיכאל ויווג, בספר השנים הנפלאות בזבל.
זהו סיפור חייה של משפחה רגילה (של המחבר), המנסה לשרוד במשטר הקומוניסטי מבלי למכור את נפשה. ברגע שקראתי את הספר, החלטתי שאני רוצה לתרגם אותו. ויווג היה אז בן שלושים, בעל בלורית מתולתלת, סופר בראשית דרכו. בעקבות התרגום לעברית, אחד הראשונים לשפה זרה, ביקר בארץ, הופיע בפני קהל והיה מלא מרץ. תרגמתי עוד שלושה ספרים של ויווג, שזכה בצ'כיה לפופולריות עצומה ותורגם לשפות רבות. אחר כך דרכינו נפרדו, משום שהוא מוציא כל שנה ספר חדש, לפי אותה הפורמולה הבדוקה – קצת מתח, קצת הומור, לא מעט סקס. הוא הצליח גם בלעדיי.
בעת שהותי בפראג, סופרים צ'כיים שולחים אליי או מוסרים לי את ספריהם, בתקווה לתרגום לעברית ולרוב אני מאכזבת אותם. כך היה, למשל, עם הסופרת לנקה פרוחאזקובה, שכתבה רומן על חיי ישו הנוצרי בשם הטלה, והניחה ברוב תמימות שבארץ הקודש ישתוקקו לתרגום עברי. השיקול הראשוני שלי הוא אם הנושא עשוי לעניין את הקורא העברי, ואם כן דרושים לפחות תקציר ופרק או שניים מתורגמים לעברית או לאנגלית, כדי שעורך הוצאה כלשהי יוכל לקבל מושג במה המדובר. שיקול שני הוא אם הספר מדבר אליי (כי לא מתחשק לי לתרגם ספר שאני לא מוצאת בו עניין). ושיקול שלישי - אם אני בכלל מסוגלת לתרגם את הספר, כיוון שהוא כתוב בסלנג שאני כבר לא מכירה, או שיש בו אלימות ואכזריות שמעל כוחי לשאת. מה לעשות, אני מיושנת.
תרגום דורש, לפחות בעיניי, הזדהות לא רק עם שפת הכותב, רוח דבריו, אלא גם יחס של חיבה לעולם שבו צמח. אני פשוט לא הייתי מסוגלת לתרגם סופר שהשקפותיו מקוממות אותי. אף שאני שולטת בגרמנית באותה המידה כמו בצ'כית, לא הייתי רוצה להיות מתרגמת מגרמנית, בגלל משקע העבר, והספר היחיד שתרגמתי מגרמנית היה ההבטחה לפרידריך דירנמאט השוויצרי. ועוד דבר: לאנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, יש מתרגמים רבים. מתרגמים מצ'כית לעברית היו תמיד ספורים, גם משום שחלק גדול של יהודי צ'כיה, כולל העולים לארץ ישראל ולמדינת ישראל, גדלו בתרבות הגרמנית. בכך התמזל מזלי: לא נזקקתי למרפקים, לא הייתי צריכה לעמוד בתחרות ולהיאבק על מקומי – הצעות העבודה הגיעו אליי.
בכלל, אני חושבת את עצמי לבת מזל, גם משום ששרדתי בשואה מבלי שנאלצתי להתאכזר למישהו, גם מפני שעליתי ארצה בשנת 1948, הכיתי שורשים בארץ ושפתה ועסקתי כל ימיי בעבודות שעניינו אותי, גם מפני שיש לי בת, נכד ונכדה אהובים ומוכשרים – וגם מפני שנולדתי בפראג, בעיר שבארבעים שנות ניתוק ממנה התגעגעתי אליה, משום שלא נותרה בי מרירות נגדה.
נכון, במשך מאות שנים אירעו בה פוגרומים, רציחות, הצתות, גירושים של יהודים, אך במאה העשרים, ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הצ'כים לכל היותר שברו חלונות לעסקים יהודיים. הנשיא תומאש מסריק היה ראש המדינה הראשון שביקר בשנת 1927 בארץ ישראל, כאורח המוסדות הציוניים, וישראל הייתה המדינה הראשונה שבה ביקר הנשיא האוול אחרי היבחרו. עד עתה, (אם לא נקלקל את יחסים גם עימה) הרפובליקה הצ'כית היא מידידי ישראל העקביים ביותר.