"דברים אחרונים" , רות בונדי - הפרק הראשון
"אדון רוזן," אמר לי עורך הדין בוכנר אחרי שגמרנו את העניינים הפורמאליים בדבר הצוואה שלי, "אולי היית רוצה לצרף גם מכתב אישי?".
"מה פירוש, מכתב אישי?", שאלתי.
"כמה שורות, משהו מהלב," ענה לי עורך הדין בוכנר, "על פי הניסיון שלי, כשגומרים- אחרי מאה ועשרים, כמובן- לקרוא את הצוואה, נותר איזה חלל ריק. בני המשפחה מצפים לכמה מילים חמות לדרך".
הייתי במבוכה. נעצתי מבט בטפטים החומים המדכאים בלשכתו של בוכנר. "מה? איזו הצהרה חגיגית? 'טוב למות בעד ארצנו?'"
"איך שאתה מרגיש. אני לא רוצה ללחוץ עליך. שקול את זה. לא בוער".
"אחשוב על זה," אמרתי.
זה היה לפני שבוע, ומאז הדבר לא נותן לי מנוח. חשבתי שעם כתיבת הצוואה שלי, עם כל הפרוצדורות, חתימת שני עדים וכך הלאה, יירד ממני עול. במקום זה התווסף לי. אין בעיות לגבי הצוואה עצמה. שני בנים, לכל אחד בדיוק החצי מכל הרכוש, זה לא כל כך הרבה אבל בכל זאת, זה יוסיף לנוחות החיים שלהם, אני מניח. אבל אף פעם לא חשבתי שצריך להוסיף עוד משהו לצוואה. אני אוהב אתכם? הרי כשיקראו את הצוואה זמן ההווה כבר לא יהיה אקטואלי. אהבתי אתכם? נו, באמת. ניסיתי להביע את אהבתי יום-יום מאז שנולדו, במשך למעלה מארבעים שנה. אם לא הרגישו עד יום מותי שאהבתי אותם, אז המילים ריקות מתוכן.
מה אני, הרצל? להשאיר איזו הצהרה לאומה? אני אפילו לא יכול לומר להם "לכו בעקבותיי". לא הייתי שם את עצמי כדוגמה מזהירה. חייתי, השתדלתי להיות בסדר, אהבתי את עבודתי כמהנדס בניין, היו לי נישואים טובים עד שגילה מתה. מאז העדפתי להיות לבד. אני חושב שהייתי אבא טוב, הלכתי עם רון ועם עמי למשחקי כדורגל, יצאנו לטיולים, לקחתי אותם לחוץ לארץ. אפשרתי להם ללמוד בטכניון, כפי שרצו. עזרתי להם לקנות דירה. הם הולכים בדרך שלהם.
בימים עברו היו מורישים עסק משפחתי, מבקשים לשמור על שמה הטוב של המשפחה. גמרנו עם העסקים המשפחתיים. מחר הוא נבלע באיזה קונצרן. ושם המשפחה? הוא אפילו לא שלי. בן גוריון רצה שמות עבריים, בצבא לחצו ובין כה וכה לא אהבתי את השם רוזנקרנץ במיוחד. שיהיה רוזן. עוד רוזן אחד באצולה הישראלית.
מה לכתוב להם? נזכרתי בסיפור, כבר שכחתי מי כתב אותו, על איש שהסתגר יום - יום אחר הצהריים בחדר העבודה שלו, כדי לכתוב את יצירת חייו. הבית היה חייב להתהלך על קצות האצבעות כדי לא להרעיש ולהפריע לו בהגיגיו. אחרי מותו מצאו בני המשפחה בשולחן העבודה שלו מאות גיליונות נייר, עם השם שלו בכתיבה תמה.
טוב, לא אבזבז נייר, קודם אחליט מה לכתוב. בחוץ לארץ היה יכול האב לבקש: הישארו בנים נאמנים לעם היהודי. אבל כאן, בישראל, זה נראה לי מיותר. הישארו ישראלים? כשנולדו, זה מה שרציתי, לכל הדורות. אבל כיום, מי יכול לדעת? הבנים התעניינו, כדרך אגב, מה עם האזרחות הסלובקית שלי: "כל אירופה יכולה להיות פתוחה לפניך עם דרכון סלובקי", אמרו. אמרתי להם: "אני אזרחות סלובקית לא לוקח. נקודה. הסלובקים שילמו לגרמנים כסף כדי שייקחו את ההורים שלי לאושוויץ. אני לא יכול לנהל לכם את החיים, אבל אני אזרח סלובקי לא אהיה".
קיבלו את זה. אני יודע מה שיעשו אחרי מותי? ומה טוב בשבילם? מה יהיה מצב בארץ? אני לא מסוגל לכתוב "הישארו בנים נאמנים למולדת". זה נשמע כמו קול מן הקבר כשאני עוד בחיים.
"לכו בדרכי יושר"? אני הלכתי, פחות או יותר, עם סטיות קלות, פה ושם. מס הכנסה, מע"מ, שקרים לבנים. זה לא נחשב. האם אני באמת מאמין שיושר זה מה שנחוץ כיום בחיים? אני עצמי לא יכולתי אחרת, כי אין לי עצבים ללכת בדרך עקלקלה. אבל לומר להם שרק בדרך הישרה יצליחו בחיים? הייתי משקר. קודם כל לעצמי.
אילו הייתי משורר או סופר, הייתי כותב איזה שיר פרידה, משהו נעלה, דברי תבונה, שיקראו אותם אחר כך, בימי האזכרה. אבל כתיבה לא הייתה אף פעם הצד החזק שלי. בטוח קיים ספר של אמרות אחרונות, אפשר היה להעתיק משם משהו. אבל זה לא אני. זה לא לפי הכבוד האישי הקטן שלי.
אולי: "אל תריבו ביניכם?" אבל זה מעליב. עד עכשיו הם מסתדרים די טוב יחד, זה כאילו ביקשתי מהם לא לריב על מה שנשאר אחריי, על ספרים, תמונות, שטויות שלא רשמתי בצוואה. נכון, על ירושות רבות הבריות יותר מאשר על כל דבר אחר. ואם אכתוב, זה ישנה משהו?
אולי אכתוב לפחות "אל תהיו ברוגז". הרי אם אני מצטער על משהו, זה על כמה ברוגזים בחיי. אדם מזדקן, היה רוצה להתפייס, אבל לא יודע איך, או שהשני מת לפני שהצליחו להתפייס. חבל על כל ידידות שמתנתקת בגלל איזה עלבון. טוב, "אל תהיו ברוגז".
ומה עוד? "תיהנו מכל יום בחיים, כי החיים עוברים כל כך מהר"? קלישאה נוראה. וגם דבר בלתי אפשרי. וכשילד נפצע? וכשהאישה חולה בסרטן? וכשיש מלחמה? וכשנהרגים עשרים צעירים בפיצוץ? וכשהעסק מתמוטט ונשארים חובות שבולעים את הכול? אדם צריך ללמוד ליהנות מהתענוגות הקטנים, מן היומיום, אבל אי אפשר לבקש דבר כזה בהוראת קבע.
משהו נוסח: "כסף זה לא הכול?", נכון, כסף זה לא הכול, יש גם מניות ונדל"ן וזהב. אמת שכסף זה לא הכול, אבל זה הרבה מאוד. כשאני רואה את הזקנים בסופר, קונים ארבעה גביעי לבן, לחם אחיד ושתי בננות, בנעלי ספורט מרופטות ולבוש מזמנים טובים יותר, סופרים מטבע אחרי מטבע, אני מרגיש כמה הכסף חשוב. אני לא מדבר על מיליונים, בזה אין לי ניסיון. והבנים רק יחייכו אם אכתוב להם משהו כזה. "נו, כן, אבא, לא מעשי עד הסוף". ומה אם, חלילה, יצטרכו להוסיף מכיסם לטיפול סיעודי שלי ואחרי שסופסוף אסתלק יישאר המסר "כסף זה לא חשוב?".
אולי זו צריכה להיות איזו סיסמה קצרה וקולעת? "האמת מנצחת", למשל. כבר אמרו את זה לפניי, וזה שקר. האמת מנצחת כשיש עורכי דין טובים והרבה כסף וקשרים. חבל שאין בי אמונה, לא בצדק ולא באלוהים. אחרת, מה היה קל יותר מלברך את הבנים שלי במשהו תנ"כי, נשגב. אבל אני בכלל לא אוהב פרידות גרנדיוזיות. האידיאל שלי הוא ללכת בשקט וללא מהומה. פעם היו אומרים 'כבה כמו נר'. אבל עד שהפתיל מפסיק לבעור, עולה עשן וריח שרוף והשעווה מטפטפת. אני רוצה ללכת כמו נורת חשמל. אבל בלי קצר.
המחשבות שלי מתפזרות, הייתי צריך להתרכז במשימה. מה אכתוב לבנים שלי שיהיה שווה למסור לדורות הבאים? "אל תשאירו את המפתחות בתוך המכונית אפילו כשאתם יוצאים ממנה לרגע"?
אנשים שהלכו אל מותם בשואה, שהוצאו להורג, רשמו מילים אחרונות בדם על קירות, זרקו פתק מהרכבת הנוסעת למחנה ההשמדה: "נקמו את מותנו". אבל אדם כמוני, שימות, כפי הנראה, מאיזו מחלה בנאלית בגיל שמונים פלוס, מה הוא יכול לדרוש? חיילים מקלים על לבם לפני לכתם לקרב שממנו, אולי, לא ישובו, ודבריהם נותרים כזעקה על חיים שנקטעו באיבם. אבל מוות בגיל שמונים ומשהו זה הדבר הטבעי ביותר, לא צריך לעשות מזה עניין.
קראתי פעם שרב זקן מברלין, לפני שנלקח לגטו, הדבר האחרון שעשה היה להשאיר צ'ק לתשלום חשבון החשמל וגז. רק יקה יכול לעשות דבר כזה. אני משתדל לחיות בלי חובות. בלי פיגורים למס הכנסה. חשבונות משק הבית והביטוחים מסודרים בתיקים, שלא יהיו בעיות אחרי מותי. אני מוריש להם הרבה סידורים בירוקרטיים, אבל גם קצת כסף, זה ינחם אותם.
הדבר היחיד שהייתי יכול לכתוב זה "סלחו לי". ילדים שומרים תמיד טינה להוריהם על משהו, על אהבה חונקת, או על ריחוק, על רודנות או על אי אכפתיות. לא, מה פתאום סליחה? עשיתי כמיטב יכולתי.
אולי "תודה"? שניהם בחורים טובים, בעלי משפחה מסורים, מרוויחים לא רע, באים לביקור פעם בשבוע, מטלפנים כמעט כל יום. יותר אב לא יכול לבקש לעצמו. זה יהיה כמו בבר מצווה: "אני מודה לבני שהביאוני עד הלום....".
כמעט אבד החשק למות. אדחה את מכתב הפרידה לשעת השראה.
"עד כאן צוואת אביכם ז"ל כלשונה. אני מצטער, אבל אדון רוזן עמד לצרף אליה גם מכתב אישי לשניכם. כנראה שהתמהמה קצת יותר מדי ולא הספיק. אולי מצאתם איזה מכתב בבית?".
"לא. רק פתק: 'אל תשאירו את מפתחות הדירה בארון החשמל'".