top of page
חיפוש

כתיבה, שואה וזקנה


על שלושתם ביחד וכל אחד מהם לחוד


הייתי רוצה, קודם כל, לפרק את ההרצאה לשלושת מרכיביה ולדון על כל אחד מהם – כתיבה, שואה וזיקנה – בנפרד. הכתיבה- אצלי היא איננה קשורה לשואה. עוד בבית הספר היסודי היה השיעור האהוב עליי כתיבת חיבורים וחלמתי לכתוב כל חיי (על התואר סופרת כלל לא העזתי לחלום), חלום כמוס, מפני שכתיבה לא נחשבה למקצוע הולם בת למשפחה יהודית בורגנית בפראג. נועדתי להיות פקידה בבנק, שבו עבד אבי כמורשה חתימה, עד שאדולף היטלר הגיע, במארס שנת 1939, וטרף את כל התכניות.


אחרי שובי מהמחנות עבדתי כמתרגמת כתוביות לתצלומים מאנגלית לצ'כית בסוכנות הידיעות יונייטד פרס בפראג בתקווה שביום מן הימים אגיע לעיתונות ממש. הדבר התגשם רק בישראל, שנתיים אחרי עלייתי ארצה במסגרת גיוס חוץ לארץ (גח"ל).


תחילה עבדתי בכתיבת כתבות מזדמנות לעיתון העולים המנוקד "אמר" ובתור לג - מנית, דהיינו אשת רגליים, בסניף "דבר" בחיפה. באותו עידן פרה – היסטורי של עיתונאים ללא מכוניות היה עליי לעבור כל יום ברגל את כל שטח נמל חיפה ובתי המשפט ולאסוף חדשות, שהיו מתפרסמות בחתימת שני הכתבים הקבועים של העיתון.


לבסוף הגעתי למה ששאפתי: לכתיבה אישית במדור משלי ב"דבר השבוע" ולכתיבת ספרים. כלומר הכתיבה בשבילי היא צורך קיומי וקשה לי לתאר חיים בלעדיה.


חשש לכתוב על השואה


אשר לשואה – כאן נפער חלל ריק של שתיקה. לא הייתי מסוגלת לספר ולכתוב עליה ולמזלי גם איש לא רצה לדעת.


עבדתי קרוב לשלושים שנה במערכת "דבר השבוע". היו לי שם חברים טובים, בילינו יחד, חגגנו יחד אבל מעולם לא שאל אותי אחד מעמיתיי למערכת ולו שאלה אחת על שנות השואה.


בבית, במשפחתנו הקטנה, השואה לא הייתה סוד, הרי הייתי חייבת להסביר לבתי, טל, כבר בגיל צעיר מאוד, למה אין לה סבא וסבתא והרבה דודים כמו לחברות שלה בכיתה (ופירושו של דבר גם הרבה יותר מתנות ליום ההולדת ולחגים). עניתי בנאמנות על כל שאלותיה בשבת בבוקר, במה שקראנוquestion time , בלי תירוצים של "את זה תביני כשתהיי גדולה יותר." השתדלתי לספר בעיקר סיפורים שהייתה בהם גם קרן אור, כדי לא לגרום לה לסיוטים. אבל כעבור שנים היא הודתה בפניי: בימי ילדותה הייתה מעדיפה אמא פלמ"חניקית על אמא ניצולת השואה.


זה לא היה משהו להתגאות בו, בעיקר שואה בלי נשק, בלי מרד, בלי פרטיזנים, רק שואה של הישרדות. הייתה כאן, בישראל, רתיעה, שמירה על מרחק, זיק של חשדנות (מה היית צריכה לעשות כדי להישאר בחיים?), הוצאת משפט, בעיקר על המנהיגות היהודית בארצות הכבושות, שניסתה לפעול לפי מושגי יום האתמול ולא ידעה, שהחל עידן חדש בתולדות האנושות של השמדת אדם בצורה תעשייתית, על סרט נע.


הבטחתי לעצמי, שביום מן הימים, כשאהיה מסוגלת לכך מבחינת השליטה בעברית והכוחות הנפשיים, אכתוב ספר שיבהיר לדור שנולד אחרי המלחמה, וגם לי, איך התגלגלו הדברים מן החיים ברפובליקה של מסריק, שנראו כה בטוחים, עד להשמדת יהודיה.


והרגע הגיע.


שוויק ואדלשטיין נגד הזמן


עשיתי זאת באמצעות הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזין - או טרזיינשטאדט, כפי שקראו לו הגרמנים .

עוד לפני כתיבת הביוגרפיה החלטתי: לא יהיה בה דבר בגוף ראשון. הרבה יותר קל לכתוב כחוקרת. המסמכים, החומר בכתב, הספרים, הם לי חומת מגן.


אף על פי כן פחדתי, שמא העיסוק הרצוף בשואה – והשקעתי באיסוף החומר, הראיונות והכתיבה למעלה משלוש שנים - ידכדך אותי יתר על המידה, ולכן תרגמתי יחד עם כתיבת "אדלשטיין נגד הזמן" את שני הכרכים של "החייל האמיץ שווייק" ליארוסלב האשק מצ'כית לעברית.


שווייק היה עד אז ידוע בישראל בעיקר כמחזה ולא כספר, ותורגמו מתוכו רק פרקים נבחרים אך לא מן המקור.


שני הספרים, הביוגרפיה של אדלשטיין ושוויק, הופיעו בדפוס, בראשית שנות השמונים, והם קבעו במידה רבה את המשך חיי עד הלום: חקר תולדות יהודי צ'כיה, בעיקר בתקופת השואה, ותרגום יצירות ספרות צ'כיות לעברית.


מאז כתיבת "אדלשטיין נגד הזמן" פסקו סיוטי הלילה החוזרים שהיו פוקדים אותי עד אז, לאו דווקא סיוטים על זוועות אושוויץ או ברגן בלזן, אלא על מה שקדם להן: אני אורזת בקדחתנות חפצים לקראת הטרנספורט, לא מסוגלת למצוא את מה שדרוש לי, אחוזת בהלה שלא אספיק ושאצה לדרך בידיים ריקות.


לקח לי כמעט חמישים שנה עד שהייתי מסוגלת לכתוב על השואה בגוף ראשון - וגם אז, בניגוד להצעת המו"ל, שאעמיד במרכז את האוטוביוגרפיה שלי - שקראתי לה "שברים שלמים בהשראת אמירתו של הרבי מברסלב ש"אין דבר שלם מלב שבור" - שהקדשתי לה רק שני פרקים בספר. שאר הפרקים הוקדשו לחמישים שנות חיי בארץ, שבאו אחריה, אם כי היא מבצבצת בין כל שורותיו.


עדיין קשה לי לספר על חוויות אישיות, על רגעי האימה. אני מלאת התפעלות והערכה לאותם ניצולי שואה, שמסוגלים למסור בקביעות עדות אישית לפני תלמידי בתי הספר או ללוות בני נוער למחנות השמדה ולחשוף את כאבם כל פעם מחדש. כאשר פונים אליי מפורום כלשהו להופיע כעדת הזמן, לספר סיפור אישי, אני מציעה במקום זה הרצאה – כפי שעשיתי גם כאן, כאשר הוזמנתי ליום עיון זה. רק לבית הספר של נכדתי לא העזתי לומר לא. עדיין קשה לי לראות סרטים המתעדים את הרצח, ההתעללות ביהודים, לקרוא עדויות הזונדרקומנדו, לעבור את יום השואה על כל הגודש הרגשי שלו.


המחשבה על הסכנות מעיקה


ועתה לזקנה: בניגוד לציפיות, הגיל לא עושה את שלו ולא מקל על הזיכרונות. להיפך.


במשך שנים היו ניצולי השואה - וכאן אני מעזה לדבר ברבים – שקועים בעשייה על מנת לבנות לעצמם חיים חדשים, להיקלט, לגדל משפחה, להתבסס במקצוע, לרכוש דירה, לסלק את המשכנתא. עתה שעתם פנויה יותר, רק עכשיו הם יכולים להרשות לעצמם לחזור אל עבר.


אולם עתה, לעת זקנה, מתבלבלים כל הגילים: ילדינו בגיל ההורים שלנו, כשנבלעו בשואה, והם נראו אז כה מבוגרים; הנכדים בגילנו, כשהשתנו כל סדרי החיים, ואנחנו בגיל הסבים שלנו, כאשר התמוטט עולמם.

רק עתה אני נותנת את מלוא דעתי על כך, מה היה פירושו של הגירוש לגטאות ולמחנות לסבים ולסבתות שלנו, מה משמעות הדבר לעזוב בגיל שבעים בית עם כל המזכרות, לקחת תרמיל על הגב ולצאת לדרך אל הבלתי נודע, להישאר בלי תרופות, להתמודד עם קור ורעב ולדעוך הרחק מן המשפחה.


המחשבה על הסכנות האורבות ליהודים נעשית מעיקה יותר. בכך אכן טעינו: עם תום מלחמת העולם השנייה היה נדמה לזמן קצר שלא תיתכן עוד אנטישמיות אלימה, לא יוכל עוד לקום איש ולהצהיר על כוונתו להשמיד את היהודים.


שלשום צוין יום השואה הבינלאומי בארגון אומות המאוחדות וברבות ממדינות העולם. אין ספק, תודעת השואה מתעמקת ושנאת היהודים לא נעלמת ולא נחלשת. ציון יום השואה אמור לשמש לקח לא להקל ראש במי שמאיים ב"רצח עם" (ג'נוסייד) אבל אם הוא גם מספקי הנפט הגדולים בעולם, רצוי לעצום עין, כדי לא לזעזע את הכלכלה הגלובלית.


גם עתה, לעת זקנה, או דווקא בגללה, רובצת החרדה למה שצפוי לעם היהודי, למדינת ישראל, לדורות הבאים, לעולם המערבי, עמוק במרתפי התודעה, מכוסה בענייני היומיום, עטופה בשתיקה, חרדה שלא מדברים עליה גם עם הקרובים ביותר, חסומה באופטימיות כרונית.


רק בשטח אחד קל עתה יותר: ביחס לגרמנים. הדור של מבצעי הפשעים, של המריעים להם, המסכימים אתם, הלך ונעלם. לרוב המשיך בחייו ללא עונש עד לזקנה טובה, אבל אין לדרוש אחריות נכדים על מעשי סביהם. לכל ניצול שואה היה שולחן ערוך משלו: רגלו לא תדרוך על אדמת גרמניה, הוא לא ידבר עוד גרמנית לעולם, הוא לא רוצה כל מגע עם גרמנים או אוסטרים, הוא לא יקנה תוצרת גרמניה.

אט - אט התפוגגו העקרונות: בהשפעת ידידות עם גרמני צעיר, ביקור שורשים, פגישה מקרית עם גרמנים המבקרים בארץ, סרט גרמני שכדאי לראות, סופר גרמני שכדאי לקרוא. נשארו רק שרידים, קפריזות: לא מכונית פולקסוואגן, בגלל השם, לא מוסיקה של ווגנר. בגלל בורות: לא ניגנו את יצירותיו בשערי המחנות.


אמרו : אין מחילה לדור הרשע, אך יש פיוס עם הדורות שנולדו אחרי המלחמה, שגם הם נתקלו לעתים בחומה של שתיקה.


לכתוב, עכשיו, מיד, כל עוד אפשר


וכאן אני מגיעה לצרוף שלושת המרכיבים – כתיבה, שואה וזקנה – ואני אומרת למי שלא כתב עדיין: לכתוב, עכשיו, מיד, כל עוד אפשר. לא חשוב באיזו שפה, לא חשוב אם העברית רחוקה משלמות. תמיד יימצא מי שישמח לתרגם, לתקן שגיאות. ואם לא לכתוב, לפחות להקליט זיכרונות בטייפ, במנות קצובות, בלי לחץ, בלי נוכחות אחרים, כשיש כוח. הקלטה בווידיאו לארכיון שפילברג או מוסד תיעוד אחר, עם כל חשיבותה, לא יכולה לשמש תחליף לכתיבה, אפילו אם הראיון נמשך כמה שעות. ווידאו הוא מופע חד - פעמי, בנוכחות אנשים זרים, עם מצלמות, זרקורים, שאלות מראיין, מתחים, איפור.


כתיבה היא גם ריפוי בעיסוק, התמודדות עם מה שנדחק כל השנים. אפשר להעלות דמויות שנמחקו בשואה ולהפיח בהן עוד זיק של חיים. הרי דווקא כאן אחד מיתרונות הגיל: אדם זקן אולי לא זוכר איפה הניח לפני רגע את המפתחות והיכן שם לפני שני רגעים את המשקפיים, אבל הוא זוכר בפרטי פרטים את בית ההורים, כל רהיט, כל קישוט, זוכר את שמות כל החברים לכיתה בבית הספר העממי, זוכר את בתי העיירה, את ריחות עיר ילדותו. הוא יכול לתאר עולם שנעלם. לא מתוך נוסטלגיה למה שהיה, כי פצעי מלחמת העולם הראשונה הנוראה היו עדיין מוחשיים בילדותנו, אלא רק מתוך געגועים לחוסר הידע למה שעומד לקרות, לתמימות שאבדה לתמיד.


אפשר לשאול: למי הכתיבה חשובה? קודם כל לכותב עצמו. פירושה להניח אבנים קטנות על קברים שלא קיימים. לשמור על שם, על פנים, עוד קצת, עוד מעט באותו נצח האדם קצר המועד.


נכון, זיכרונות שנרשמים כיום אינם עוד זיכרונות על מה שקרה, אלא רק זיכרונות של זיכרונות, עותק מטושטש של המקור, שלתוכו התערבבו מה שאדם קרא וראה בסרטים תיעודיים ושמע מאז.


הנה דוגמה: דר' מנגלה. כל מי שכותב לעת זקנה זיכרונות על הגעת הטרנספורט לרציף הרכבת של אושוויץ - בירקנאו והסלקציה שנערכה שם, יכתוב שמנגלה עמד שם, במדי אס. אס ובמגפיים מצוחצחים, והצביע שמאלה או ימינה. אבל מנגלה נוכח רק בחלק של הסלקציות. הוא היה גם ממונה על ביתני החולים במחנות התשלובת אושוויץ - בירקנאו וגם עסק במה שכונה ניסויים רפואיים.


איש מהמגיעים לאושוויץ לא ידע את שם קצין האס. אס שביצע את הסלקציה וקרוב לוודאי שלא נתקל בו יותר, אבל מנגלה הפך לסמל של אותו ימינה-שמאלה, למוות ולחיים. זה גם לא משנה, היסטוריון אמת יידע להוציא מן החומר שיוותר אחרי שניצולי השואה ילכו לעולמם את הגרעין האותנטי.


בימינו, בעידן המחשבים, אפשר להוציא חוברת נאה, לעתים בעזרת דורות ההמשך במשפחה, מבלי להזדקק להוצאת ספרים, בעלות כספית לא גדולה. נכון, יש מו"לים, שמוצאים את הזיכרונות כספר, תמורת התחייבות הכותב לרכוש כמה מאות עותקים במיטב כספו. לרוב אין בזה טעם, כי הבעיה אינה להוציא ספר, אלא להפיץ אותו ולמצוא לו קוראים. בדרך כלל די במאה עותקים לכל בני המשפחה, לחברים, לארכיונים, לספריות, למוסדות ההנצחה ושאר העותקים נשארים בבוידם.


נכון, יש ספרי זיכרונות שעברו ועוברים את המחסום ההפצה, שכותבים עליהם במדורי הספרות, שהופכים לספר קריאה. אבל זה רק ערך מוסף, לא שכיח, והוא לא צריך להיות מטרת הכתיבה. אדם חייב קודם כל לכתוב למען עצמו, כדי לפרוק לפחות משהו ממה שרובץ בתוכו, מתוך תחושה שחשוב שהסיפור יישמר – והדבר נוגע לא רק לזיכרונות על השואה, אבל אצל הניצולים ביתר שאת, כי כל אדם וסיפורו. ואחר כך למען הדורות הבאים, שאולי כיום לא כל כך מתעניינים ולא שואלים או לא מעזים לשאול. ואחר כך למען העדות. ורק במקום האחרון למען הפרסום, התהילה, שאולי תבוא ואולי לא תבוא. אנחנו, ניצולי השואה, עדיין מודעים לתהום הפעור בין תיאור חווית השואה ובין הצלחה או רווח כספי ממנה. דור ההמשך כבר יכול לעסוק בשואה כמו בכל מקצוע אחר.


עצה אחת אני תמיד נותנת למי שמבקש את עצתי: לכתוב במלים הכי פשוטות שאפשר.


אירועי ההשמדה הנוראים לא יכולים לשאת פאתוס ומטפורות. לא (לכתוב) "החיה הנאצית" ולא "פלנטה אחרת". יש לכתוב בנימה אישית על מה שהיה, לא לחפש מילים גדולות, סגנון "ספרותי" מדומה. ולא לרוץ עם פרק שנכתב כדי לבקש חוות דעת של מי שנחשב לבר סמכא: היא לא חשובה והיא עלולה, אם היא ביקורתית מדי, להקפיא את הרצון לכתיבה, לדכדך, להרתיע את מי שלא בטוח בעצמו.


לפעמים ניצול השואה חרד להיחשף ושוקל לכתוב סיפור בגוף שלישי, להסתתר מאחורי גיבור הספר בשם בדוי. לדעתי הדבר מוטעה. כתיבת רומנים על השואה יש להניח לסופרים שלא חוו אותה. חלק מתמודדים עם הנושא בכישרון, בעוז ובחמלה. כל ערך הזיכרונות של ניצול שואה באוטנטיות, בקול איש שהיה וראה וחווה. אין חובה לגלות את כל האמת, אם היא מבעיתה מדי, אבל אסור לשקר.

בחלק מן הזיכרונות, בעיקר של בעלי יומרות לכבוש קהל קוראים רחב בארצות הברית, אני מגלה נטייה לא ליפות, אלא דווקא להיפך, למרוח בצבעים עזים, כי כך מצפים מספרי שואה, כאילו המציאות, העובדות, לא הספיקו. או לקשור בין שואה ומין. לחוקרות הניצול המיני של נשים בשואה אני חוזרת ואומרת: הוא היה מזערי, שולי, לעומת הסבל הנשי כאמהות שנקרעו מילדיהן, שראו במותם, שהלכו יחד עמם להשמדה, אף שהיו יכולות, אולי, להציל את עצמן.


מה לעשות, נצטרך להשלים עם העובדה שגם השואה היא דרך לקריירה אקדמאית, שהתיזה לעתים קודמת לממצאים, שגם בחקר השואה יש In ויש Out. השואה היא כבר חומר גלם פתוח לכול, לטוב ולרע. כפי שהשתנה בישראל היחס לשואה, לקורבנותיה ולניצוליה במשך ששים השנים שעברו מאז, כך הוא ישתנה גם בשנים שיבואו. אין תקנות, אין כללים. אין קו אדום. ואף על פי כן, עלינו לתעד.


כתיבה טובה מפסיכיאטר


בעיניי, כתיבה טובה מפסיכיאטר ומועילה יותר. בסיפורים שלנו, ניצולי השואה, יש תמיד גם רגע של חסד. אבל לי קל לדבר. לא איבדתי בשואה ילדים. הוריי לא נרצחו לנגד עיניי, לא נענשתי במלקות. במשך כל שלוש השנים של גטו ומחנות, בכל התחנות, הייתי יחד עם בנות גילי ממוצא צ'כי, שידעו לשמור על מעט אחווה, עזרה הדדית. ובעיקר, יש לי אופי של פוליאנה, גיבורת ספר הילדות שלי: לראות את הsilver–lining behind the clouds-, לזכור את הטוב- את שבויי המלחמה הצרפתים בהמבורג שעזרו לי, את אשת האס. אס. אווה, שהביאה לי שיבולת שועל ופחם רפואי כשחליתי. מעולם לא הרגשתי תחושת אשמה על שנותרתי בחיים. רק תחושת חובה לגבי אלה שחייהם נמחקו, והתחייבות לא לבזבז את החיים שאותם קיבלתי במתנה.


מי ששתק עד עתה, מפני שעצם העלאת הזיכרונות במלים נראתה לו כפגיעה במתים, מפני שהכאב, כמו כנפי פרפר, לא סובל נגיעה חוזרת, מפני שהשתיקה גם היא דרך של התמודדות, זכותו להמשיך ולשתוק. אם כי, לדעתי, שבירת השתיקה עשויה לפורר את החומה שניצול השואה בנה סביבו, לרוב למען ילדיו.


נכון שילדים, אם בילדותם, ואם בבגרותם, חשים במחבואים הנפשיים והשתיקה מעיקה גם עליהם. אם ניצול שואה לא מסוגל לספר לילדיו בחייו, אולי מתוך תחושה שזה לא מעניין אותם, אולי מפני שהם חיים בחוץ לארץ (בניגוד לכל התקוות הציוניות של הוריהם) ,לפחות שירשום, ישים במעטפה סגורה ויכתוב עליה: לפתוח אחרי מותי. יום אחד מישהו, בן משפחה או זר, עשויי למצוא בזיכרונות עניין, מקור השראה, הוכחה למה שחיפש, תחושת קרבה, כפי שהייתי חשה אני אילו נשמר סיפור הגרוש מספרד של משפחת יומטוב – בונדי או תיאור החיים בגטו של פראג מלפני מאתיים שנה.


מה שלא עושים, והדבר לא אמור רק לגבי הורים ניצולי שואה אך במיוחד לגביהם, תמיד עומד הורה למשפט ילדיו: או שחנק מרוב אהבה, או שהיה קשוח ולא ידע להעניק חום, או ששתק ושמר סודות, או שסיפר על חוויות השואה לעייפה, או שדאג וחרד יותר מדי, או שהכול נמדד לפי חוויות השואה שלו ולעומתן כל מכאובי ילידי הארץ נראו פחותי ערך. הטוב שעשוי לקרות להורה הוא שילדיו סולחים לו ביום מן הימים.


בשעה שחורה עלול אדם לשאול את עצמו: מה חשוב אם אכתוב את זיכרונותיי על השואה, או לא? כבר כתבו וחקרו כל כך הרבה, ועדיין יש מי שמכחישים אותה ומספרם לא מתמעט.

מה האמונה הזאת בערך הכתוב, כאילו ערכו יישמר לעולמי עד? אבל הדבר אמור לגבי כל מעשי אדם: חייבים לעשות מה שנראה חשוב עתה, לעתיד הנראה לעין. למזלנו, לא ניתן לנו כוח הנבואה, אף לא לעיתונאים, לעורכי סקרים, למומחי השב"כ או לקוראות העתיד בקלפים.

כל הדרבון לכתוב אמור לגבי ניצולי השואה שעלו ארצה בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, שקיומם הכלכלי מובטח גם לעת זקנה, פחות או יותר, שיש להם כוחות ואפשרות לכתוב.


אשר לניצולי השואה שעלו בשני העשורים האחרונים, בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר - חשוב מכל לדאוג לקיומם האנושי, לסייע להם מבחינה כלכלית. זו חרפת מדינת ישראל, בושת קרנות הפיצויים, שמקציבות עשרות מיליונים להנצחת השואה, אבל אין כסף לתמיכת נדיבה בניצולי שואה החיים עדיין שזקוקים לסעד, שחיים בעוני, בחרדה לקיומם היומיומי. הכתיבה היא מותרות למי שאין לו כסף לחמם את הדירה, לשלם עבור תרופות, לאכול מזון בריא, לתקן שיניים, להעניק מתנה.


אני אומרת זאת לא מפני שאני מזלזלת בשמירת זיכרון השואה, הרי גם אני עוסקת בה, אלא מפני שעצם המחשבה שמי ששרד בשואה שורד בקושי במדינת היהודים, היא בלתי נסבלת. כה רבים צברו הון, התעשרו מעסקי השואה, ואלה שעברו אותה על בשרם חיים את שנות חייהם האחרונות במצוקה. זה בלתי נתפס ובלתי נסלח.


עם כל השחרור ממועקות שהכתיבה עשויה להעניק, ואפילו עם כל המחקר, צריך להשלים עם חוסר האונים שלעולם לא נדע את התשובה המלאה, כיצד רצח העם היהודי כלל היה אפשרי, לא מתוך התלקחות יצרים פתאומית, אלא כמבצע מתוכנן, מחושב, מנוהל, נושא רווחים.


איך בכלל הייתה השואה יכולה להתחולל? איך יתכן שהדבר קרה בלבה של מה שמכונה הציביליזציה המערבית? ולהשלים גם עם כך, שמילים, בעל פה ובכתב, יכולות להגיע רק עד לסף הבור הפעור.



הרצאה באוניברסיטת חיפה, 29.1.2006


97 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page