top of page
חיפוש

הביוגרפיות שלי


רציתי לתת לעובדות לדבר בעד עצמן. לפעמים יכולה עובדה קטנה, שולית לכאורה, אם מעמידים אותה באור הנכון, להיות כהארה. לא רציתי במילים גדולות, כי אני מעדיפה טון מינורי, לא רציתי ברומנטיזציה



פעם לא כתבו פה ביוגרפיות


אין בכוונתי לדבר על ביוגרפיות בכללותן, כי לכך דרוש יום עיון שלם, אלא על הרומן שלי עם הביוגרפיות – והוא קצר יותר. כאן אני חייבת לחזור לעבר שנראה כה רחוק, לראשית המדינה: לא נכתבו אז ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות בארץ. הופיעו אי-אלו ביוגרפיות מתורגמות לעברית, בעיקר בסגנון שנקרא vie romance, רומנים ביוגרפיים שבהם הסופר נתן דרור לדמיונו הפורה באשר למחשבות גיבוריו, תוך היאחזות רופפת בנתונים עובדתיים- כדוגמת "חיי ביירון", "ד'ישראלי" ו"אדוארד השביעי", לאנדרה מורואה (אמיל הרצוג בשמו המקורי), או הביוגרפיות של נפוליאון, לינקולן ורוזוולט, לאמיל לודוויג, אף הוא מבני עמנו. הנופלים והמתים הונצחו בחוברות נוסח "חברים מספרים על".


היו כמה סיבות להיעדר ביוגרפיות דאז: ראשית, ההיסטוריונים המעטים באוניברסיטה העברית היחידה שהייתה קיימת באותם הימים, כתבו קודם כל למען עמיתיהם, כתיבה אקדמית; שנית, כתיבה ביוגרפית המבוססת כולה על מחקר- מה שנקרא באנגלית documented biography, ביוגרפיה מתעודת, דורשת השקעה של כמה שנות עבודה מרוכזת. שום סופר עברי דאז לא היה יכול להרשות לעצמו לוותר על פרנסתו הצנועה אך קבועה- בהוראה, עריכה או כתיבה בעיתון.


בנוסף, איש לא העלה אז על הדעת חדירה בכתב לתחום הפרט של בעלי שם או מנהיגי האומה. בפרוזדורי עיתון "דבר", שבו עבדתי קרוב לשלושים שנה, ריכלו על רומן שניהלה גולדה מאיר עם דוד רמז, על קשר רומנטי של דוד בן גוריון עם רבקה זיו, אך איש לא היה מעז לפרסם פרט כזה בעיתון- לא ב"דבר", לא ב"הארץ", לא ב"הבוקר" ולא בשום עיתון אחר, לא כל שכן בספר.


והסיבה העיקרית: לא היה נהוג אז להפנות את הזרקורים על היחיד. הכול נעשה, לפחות באופן מוצהר או למראית עין, בכוח החבורה, האידיאולוגיה, הקיבוץ, המפלגה, הקולקטיב. פריצה הראשונה של המוסכמות היה ספרה של ברכה חבס, "בן גוריון ודורו", שראה אור בשנת 1950. לא הייתה זו ביוגרפיה כפי שמכירים אותה כיום, של כתיבה תוך כדי ריחוק וציון המקורות, אלא שיר תהילה, כתב קדושים, בלשון הנצרות.


התמכרות לביוגרפיות


אני עליתי ארצה מפראג בסוף שנת 1948, במסגרת גיוס חוץ לארץ, כבר מכורה לביוגרפיות- החל בתולדות גיבורי יוון ורומי ו"ציידי החיידקים", לפול די קרויף, ורומנים של אנדרה מורואה ואמיל לודוויג. בארץ התוודעתי לכתיבת הביוגרפיה האנגלית והאמריקאית של כריסטופר סייקס- Christopher Sykes, שכתב ביוגרפיה מעולה של וינגייט, של א.פ. טיילור- A. P. Taylor ושל ברברה טוכמן Barbara Tuchmann -.


זאת ועוד: חשתי כאן יחס חשדני של הישוב לניצולי השואה, כאילו בהישרדותם פעל חוק הדרוויניזם: רק הטורפים, הדורכים על גוויות, האכזריים ביותר נותרו בחיים. נתקלתי בהתנשאות, שצמחה מניצחון הישוב במלחמת העצמאות, נוסח: "למה לא נלחמתם?" וביחס כוללני אל חברי היודנראטים בגיטאות כאל משתפי פעולה עם הנאצים, כאילו כולם היו עשויים מקשה אחת.


זאת על אף שידעתי שחלק מהם, שיכלו להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם בעוד מועד, נשאו בתפקידם הקשה והמתיש מול שלטונות הכיבוש הגרמניים מתוך מאמץ לסייע ולהציל, מתוך חוש אחריות לכלל ישראל. החלטתי אז, שיום אחד, כאשר הדבר יתאפשר לי, אכתוב ספר, מוטב ביוגרפיה, שינסה להבהיר לישראלים בתוך איזה מלכוד מצאו את עצמם היהודים תחת הכיבוש הנאצי.


אולם לפני שיכולתי לגשת לכתיבת אותו ספר על היהודים הלכודים באירופה הכבושה, שלא העלו על הדעת שהשמדת בני אדם בגז בכלל אפשרית- הייתי זקוקה, קודם כל, להוכיח לעצמי שאני בכלל מסוגלת לכתוב ביוגרפיה לפי תפיסתי. דהיינו, מבוססת כולה על מסמכים ועדויות, כל כמה שאלה ניתנים להשגה, בלי הרהורי לב על מחשבות גיבור הספר, שעליהן לא יכולתי לדעת מאומה, ובלי ניחושים אודות דיאלוגים בין הנפשות הפועלות, שלא היו להם עדים. ביוגרפיה בסגנון קריא, שלא נועדה רק לאקדמיה, אלא לקהל רחב יותר.


כאן באה לעזרתי, כמו פעמים רבות בחיי, יד המקרה: פנו אלי חבריו של אנצו סרני, ששמו לא אמר לי אז דבר מלבד היותו שם של קיבוץ- והציעו לי, על סמך כתיבתי ב"דבר השבוע", (גם של דיוקנאות), לכתוב ביוגרפיה שלו.


ביקשתי חומר רקע על האיש, ואחרי קריאתו אכן הסכמתי, גאה על עצם הפניה אלי לכתוב את סיפור חייו של אנצו סרני- יליד רומא, דוקטור לפילוסופיה, שבניגוד למרבית ציוני אירופה באותם ימים הגשים את אמונתו הציונית הלכה למעשה, עלה ארצה בשנת 1927, והצטרף למייסדי קיבוץ גבעת ברנר. אדם שיצא לשליחויות רבות, לגרמניה הנאצית, אל יהודי עיראק, ובימי מלחמת העולם השנייה התנדב, בגיל 39 וכמעט ללא אימון, לצנוח מעבר לקווי האויב בצפון איטליה הכבושה, נתפס, והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו.


מה שלא ידעתי, ונתגלה לי רק בזמן קריאת החומר שנאסף עוד לפני שנכנסתי לתמונה, שאני הייתי ברירת המחדל האחרונה ברשימה ארוכה של סופרים בארץ ובעולם, כולל שלום אש והרמן ווק, שאליהם פנו חבריו של אנצו בהצעה לכתוב את הביוגרפיה שלו ונענו בשלילה. אבל אז כבר הייתי שקועה עמוק באיסוף החומר וההכנות לכתיבה, עבודה שלפי הנחתי האופטימיות הייתה אמורה להימשך כשנה.


אנצו סרני- לתת לעובדות לדבר


היה לי עסק עם ועדה ציבורית, שהשיגה את המימון לשנת המחקר והכתיבה, כדי לאפשר לי לקחת שנת חופשה ללא תשלום מ"דבר השבוע", ובעיקר עם מי שעמד בראשה, שאול אביגור, מפקד עליה ב', האישיות האפורה ברקע, איש קשה, פוריטאני וחסר הומור. נתקלתי באי שיתוף פעולה מצד אלמנת אנצו, עדה סרני, אולי מפני שלא השתייכתי לשבט יהודי איטליה בעל הייחוס, אולי מתוך התנגדות טבעית למי שרוצה להתקרב לבעלה המנוח. אולם מצד שני, זכיתי לעזרה רבה מצד חניכיו האיטלקיים של אנצו בגבעת ברנר ובנצר סרני, בעיקר בתרגום החומר האיטלקי לעברית.


במקום שנה אחת, נמשכה העבודה על הביוגרפיה של אנצו סרני למעלה משלוש שנים. אבל יום אחד היא נגמרה, וכתב היד נמסר להוצאת "עם עובד" ושם ציפתה לי הפתעה מדכדכת: לקטור ההוצאה פסק שזו ביוגרפיה יבשה מדי, מבוססת רק על עובדות, והציע שאהפוך אותה לרומן נוסח אנדרה מורואה, דבר שהיה מנוגד לחלוטין לתפיסתי. אני רציתי לתת לעובדות, אחרי בחירה וצמצום חוזר, לדבר בעד עצמן. הרי לפעמים יכולה עובדה קטנה, שולית לכאורה, אם מעמידים אותה באור הנכון, להיות כהארה. לא רציתי במילים גדולות, כי אני מעדיפה טון מינורי, לא רציתי ברומנטיזציה.


למזלי נמצא עורך בעם עובד, שהיה בדעה שונה מן הלקטור ו- "השליח, חייו ומותו של אנצו סרני", ראה אור בשנת 1973, בתרגום אנגלי בשנת 1978, זכה לכמה מהדורות ואזל במשך זמן רב, עד שבשנת 1995, במלוא חמישים שנה למותו של אנצו, יצאה מהדורה מחודשת, והשנה עומד הספר לצאת לאור גם בתרגום לאיטלקית.

הייתה זו אחת הביוגרפיות הראשונות מסוג זה בעברית מלבד "אהרון אהרונסון", של אליעזר לבני, שקדמה לה. אחריה בא "ברל" של אניטה שפירא והשערים לביוגרפיה עברית מתעודת נפתחו לרווחה.


"ספרות לא יפה"


אך לא לגמרי: כעבור שנים הייתי חייבת להילחם מלחמה חדשה למען הביוגרפיה. במשרד החינוך החליטו אז על תשלום גמול שנתי לסופרים לפי מספר השאלות כתביהם בספריות הציבוריות – שירה, ספרות יפה, ספרות ילדים, מסות על ספרות – אך ביוגרפיה לא נכללה בהסדר, יען כי לא הייתה מה שמכונה "ספרות יפה"- כלומר, הביוגרפיה הייתה ספרות לא יפה.


כתבתי מכתבים נזעמים, טענתי, שאילו יופיים וטבעם הספרותי של הספרים היה קנה מידה, הרי מחצית היצירות שרואות אור בדפוס היו פסולים לתגמול, ושהביוגרפיות יפות לפחות כמו סיפורי הגננות על שוקי, מוקי ופוקי. בסופו של דבר אכן זכתה הביוגרפיה לגמולה ולמעמדה הראוי.


וכאן אני חוזרת לספר שאותו ביקשתי לכתוב מלכתחילה, טרם "השליח", על היהודים הלכודים בשואה. התרכזתי ביהודי צ'כיה, מפני שבתוכם גדלתי והכרתי את דרך מחשבתם, והעדפתי את צורת הביוגרפיה, משום שהנחתי שיהיו לה יותר סיכויים להגיע אל קהל קוראים רחב, מאשר למחקר היסטורי גרידא. אולי גם מפני שהייתי, ואני עדיין, חסרת השכלה אקדמאית.


אדלשטיין נגד הזמן- יהודים במלכודת


בחרתי בדמותו של יעקוב אדלשטיין, יהודי שומר מצוות, יליד גליציה, מנהל המשרד הארץ- ישראלי בפראג, שהיה ברשותו סרטיפיקט לו לבני משפחתו, אך הוא בחר להישאר עם כלל ישראל בצ'כיה הכבושה ונתמנה ל"זקן היהודים", כפי שגרמנים קראו לתפקיד, של גטו טרזיינשטט (או טרזין בצ'כית). אדלשטיין חשב בהגיון, שאמר לו שניתן להציל את יהודי הפרוטקטורט- שטח החסות בוהמיה ומורביה, על ידי השתלבותם בתעשיית המלחמה הגרמנית וריכוזם בגטו על אדמת בוהמיה.


אך השמדת היהודים לא ידעה כל הגיון. הנאצים רימו גם אותו: גטו טרזיינשטט היה רק תחנת מעבר אל מחנות ההשמדה. אחרי שנתגלה, בסתיו 1943, שאדלשטיין חיפה על בריחות אסירים מן הגטו, הוא נעצר, הובל לאושוויץ, ישב בבונקר העונשין והוצא להורג בירייה ביוני 1944 בגיל 41, אחרי שהיה עד להוצאתם להורג של אשתו חמותו ובנו יחידו, אריה בן החמש-עשרה.


הרגשתי שאני חייבת לכתוב את הספר, כי אם לא אני, איש לא יכתוב אותו, מפני שכה מעטים שולטים בצ'כית ובגרמנית, שבהן נכתב כל התיעוד הנוגע לתקופה. החלטתי לא לערב את עצמי ואת זיכרונותיי האישיים, על אף שהייתי אסירה בגטו, אלא לגשת לנושא כחוקר מבחוץ – ואכן, זה היה גם הכרחי.


קודם כל מפני שאף שנסחפתי במערבולת השואה, לא ידעתי אז מאומה על הנסיבות הפוליטיות שהביאו לכך. חייתי, כמו כמעט כל האסירים, מיום ליום. ובעיקר: עד היום הרבה יותר קל לי לכתוב על תקופת השואה בגוף שלישי, מאשר בגוף ראשון. לעניין זה, אני מלאת הערכה לכל אותם הניצולים, שמסוגלים לתת שוב ושוב עדות בעל פה על מה שעבר עליהם בתקופת השואה, כי דרושים לכך כוחות נפשי גדולים, והדבר לא נעשה קל יותר עם השנים.


"אדלשטיין נגד הזמן" ראה אור במקורו העברי בשנת 1981, ובתרגום אנגלי בארצות הברית ובאנגליה בשנת 1989 ורק בשנת 2001, אחרי שחרור צ'כיה מן המשטר הקומוניסטי, יצא הספר גם בתרגום לצ'כית, במהדורה מעודכנת, מפני שבעת כתיבת הספר לא היו יחסים דיפלומטיים בין צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ומדינת ישראל "הציונית – האימפריאליסטית", ולא הייתה לי גישה לחומר בארכיונים בצ'כיה.


אילו כתבתי את "אדלשטיין נגד הזמן" כיום, הייתי קרוב לוודאי, כותבת ספר שונה, מפני שהתבגרתי וצברתי ניסיון. מצד השני, כיום כבר לא היה לי הכוח לרבוץ כל כך הרבה חודשים בארכיונים ולנסוע על פני ארץ כולה, כדי לראיין קרוב לחמישים איש, שהכירו, בניגוד לי, את אדלשטיין אישית (כיום כבר אף אחד מהם לא בחיים). ואז לא היו מחשבים ולא אינטרנט ולא מכונות זירוקס, והכול דרש הרבה יותר זמן וכוחות מאשר המחקר בימינו.


מאז השתנה גם היחס לניצולי השואה, וגם למנהיגים היהודיים באירופה הכבושה, ומאז התווספו ביוגרפיות אחרות, והמחקר על גטו טרזיינשטט התרחב. כיום יודעים, כך נדמה לי, להעריך גם אומץ לב אחר- לא רק את גבורת לוחמי הגטאות והפרטיזנים, אלא גם גבורת רופאים, אחיות, מחנכים, אמנים, אימהות- כל מי שניסה לעזור לזולת ולהקל על

סבלו.


לביוגרפיה "אדלשטיין נגד הזמן" היו שתי השלכות מרחיקות לכת על כל המשך חיי. כאשר התחלתי בקריאת התיעוד על השואה וברישום העדויות חששתי, שאני עלולה לשקוע בדיכאון, ועל כן התחלתי, כתרופה מונעת, לתרגם במקביל לעבודה על הספר, את ארבעת הכרכים של החייל האמיץ שווייק ליארוסלב האשק. אדלשטיין בבקרים, שווייק אחר הצהריים, יחד עם חיים איזק, מעורכי עיתון "דבר", שאמנם לא ידע צ'כית, אך שלט בעברית ללא דופי וידע לרשום מיד את הנוסח הסופי, שעה שלי הייתה דרושה טיוטה אחת, לפחות.


מאז 1980 אני ממשיכה בתרגום ספרות צ'כית לעברית, דווקא יצירות של סופרים שלא קלים לתרגום, כמו מילאן קונדרה (עד שהחל לכתוב צרפתית ואיבד את חוש ההומור הצ'כי) או בוהומיל הראבאל, כי אני אוהבת את חיפושי המילה המתאימה, את תשבץ הפתרונות הנכונים. התמזל מזלי שאין כמעט מתרגמים מצ'כית לעברית, כך שעד כה לא היה לי מחסור בעבודה.


התוצאה השנייה של כתיבת "אדלשטיין נגד הזמ"ן הייתה שהפכתי, כמעט בעל כורחי, למומחית בנושא תולדות יהודי צ'כיה ומורביה בתקופת השואה ומה שקדם לה, הוזמנתי לכנסי היסטוריונים, לימי עיון, וזה חמש עשרה שנה אני מפרסמת מחקרים בנושא, בעיקר בשנתוני לחקר גטו טרזין, שיוצאים לאור בגרמנית ובצ'כית בפראג, מחקרים שקובצו בעברית בספר "שורשים עקורים", שראה אור בהוצאת יד ושם בשנת 2003.


הביוגרפיה של ד"ר שיבא


הבטחתי לעצמי עוד בעת כתיבת הביוגרפיה של אדלשטיין, ובעיקר אחרי שעזבתי את מערכת "דבר השבוע", שלא אעסוק בשואה כעיסוק עיקרי או בלעדי, כדי שלא יתערבבו בו ענייני כספים וקריירה. וכאן שוב באו לעזרתי המקרה או יד הגורל: הייתי בין הידידים של ד"ר חיים שיבא, מייסד בית החולים תל השומר, הנושא עתה את שמו, ידידים שעמדו לרשותו כל עת שהיה זקוק להם למען החולים שלו.


לבעלי ממון פנה ד"ר שיבא כאשר היה זקוק למכונת כביסה לאם לילדים קטנים שסבלה מאקזמה בידיים מרוב כביסה ידנית, או למקרר למשפחה מרובת ילדים שסבלו משלשולים מאכילת מזון מקולקל, או למכשיר חדיש לבית החולים. אלינו, העיתונאים, פנה ד"ר שיבא במלחמתו נגד ההגמוניה דאז של קופת החולים הכללית, בהפצת השקפתו שרופא חייב לראות את החולה בשלמותו - גופו, נפשו, מצבו הכלכלי והמשפחתי, ולא להתרכז רק במחלה. תורה שנקלטה רק אצל מעטים: גם כיום מתעניינים רוב הרופאים במחלה יותר מאשר בחולה עצמו.


ד"ר שיבא מת בשנת 1971 מהתקף לב, וכעבור זמן מה פנה אלי ידידו, חיים לסקוב, הרמטכ"ל לשעבר, וביקש ממני לכתוב את הביוגרפיה של ד"ר שיבא, בטענה שזה הייתה גם משאלתו של שיבא. הייתי אז שקועה בעבודה על הביוגרפיה של אדלשטיין, לסקוב ביקש לדעת כיצד יוכל להחיש את כתיבתה. הוא השיג לי מלגה כדי להקל עלי כלכלית וקבענו שבעשור למותו של שיבא הספר יהיה מוכן, בלי חוזה בכתב בינינו.


מי שהכיר את רב אלוף מיל. לסקוב ידע שהשיר האהוב עליו היה" " If של קיפלינג, ולפיו נהג- כלומר, שהיה בעל של מה שהגדרתי כ- integrity וכיום קוראים לה הבלשנים יושרה, והיא נעשתה יקרת מציאות במחוזותינו. ומי שמכיר את יוצאי צ'כיה, יודע שגם הם רגילים לקיים הבטחות. בקיצור, באזכרה לציון עשר שנים למותו של שיבא, בשנת 1981, היו העותקים הראשונים של הביוגרפיה "רופא לכל אדם" מונחים על שולחן הנואמים.


חיים לסקוב- הביוגרפיה שלא נכתבה


לסקוב חלה בסרטן הוושט, ומודע למצבו, קרא לי ללשכתו, לשכת נציב הקבילות של צה"ל בקריה בתל אביב, וסיפר לי שאת כל החומר התיעודי שנאסף אצלו מסר לארכיון צה"ל, אך אין בו מאומה על ילדותו ונעוריו. ישבנו, כל כמה שמצב בריאותו אפשר זאת, ולסקוב סיפר לי על ילדותו בשכונת חליסה שליד חיפה, על מות אביו, שהתפרנס כאן כעגלון ומת מבעיטת סוס. סיפר כיצד הלך יחף מחליסה לבית הספר הריאלי בחיפה כדי לחוס על סוליות נעליו, ונעל אותן רק בהתקרבו לבית הספר. (אני נזכרת בלסקוב תמיד למשמע תלונות "המקופחים המקצועיים" על הסבל של השנים הראשונות בארץ. מי לא עבר אותן? הן לא פסחו על אף אחד).


ידעתי שחיים לסקוב מבקש ממני, בלי מילים, שאכתוב את הביוגרפיה שלו. אחרי מותו, בשנת 1982, לחצו חבריו מהבריגאדה היהודית על כתיבה מיידית, הרגשתי שהם נושפים בעורפי כדי שגם הם ייזכרו בהרחבה. הלכתי ומסרתי את תדפיס כל השיחות שלי עם לסקוב למרדכי נאור, והוא שכתב את הביוגרפיה שלו. אני הייתי זקוקה לריחוק, למרחב זמן, לתחושה שאני חופשייה, אבל עד היום אני חשה נקיפות מצפון על כך.


הציונות הליברלית של פנחס רוזן


היה זה בתקופה של התחזקות הכהניזם והלאומנות היהודית, שחשבתי אותה אז לקיצונית, מבלי לנחש לאן עוד תגיע בקיצוניותה. שאלתי את עצמי מה קרה לציונות הליברלית, ההומניסטית, נעדרת המשיחיות וההתנשאות על הגויים, כפי שהכרנו אותה בצ'כיה. האם היא יכלה לצמוח רק במרכז אירופה? האם כאן, בקרקע הצמיחה של קנאות הדתות, היא נדונה מראש לקמול ולהיעלם?


ושוב, התערבה יד המקרה: השופט חיים כהן ורעייתו, חברתי מיכל זמורה, פנו אלי בשאלה, אם אהיה מוכנה לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל. אמרתי לעצמי: הנה, התגלמות הייקיות, הנציג הבולט של אותה הציונות הליברלית הנכחדת. דרכו אמצא תשובות לשאלות המטרידות אותי.


מצאתי דמות מעניינת, אישיות הרבה יותר מורכבת מכפי שהנחתי תחילה, מבחינת יחסו לנשים אפילו די שובבה. שקעתי בבעיות חוק ומשפט ובסבך פרשת לבון, ויצא ספר עבה, 630 עמודים (כיום אני בעד צמצום, המדינה קטנה מדי לספרים עבים כל כך), אבל את התשובות לשאלות המטרידות אותי, על טיבם של יהודים בארץ הקודש לא מצאתי.


אך התעייפתי. על "פליקס, פנחס רוזן וזמנו", כפי שנקרא הספר, עבדתי ארבע שנים, כי בניגוד לביוגרפיות הקודמות, כאשר אני רדפתי אחרי החומר, כאן החומר רדף אחריי. טבעתי בהררי ניירות. עוד בזמנים שבארץ רשמו, במקרה הטוב, את עיקרי הדברים של ישיבות ביד חפוזה במחברת שורות, היקים רשמו סטנוגרמות והדפיסו אותן במכונת כתיבה, עם העתקים על נייר דקיק, רצח לעיניים.


ועוד לא התייחסתי לצד הכספי. ביוגרפיה, אם היא לא הופכת לרב מכר ולא ממומנת על ידי מוסד אקדמי ביד נדיבה, מכניסה בשכר סופרים שווייה של משכורת של חודשיים- שלושה. עשיתי חשבון של כוחות ושנים: הספר ראה אור בשנת 1990 ואני אז בת 67, ואמרתי לעצמי: די, עם הכתיבה על חיי אחרים גמרתי. נחוץ לשנות כיוון.


חושה הומור, כישלונות וספקות


כתבתי ארבע ביוגרפיות ולא אוסיף עוד. אפשר לסכם. מבחינתי היה הכרחי, שתהיה לי אמפטיה לאיש שעמו אני עומדת לחיות שלוש שנים ויותר. לא הייתי מסוגלת לכתוב מתוך שנאה. ותנאי ראשון לקשר נפשי היה חוש הומור. כאשר הוצע לי לכתוב את הביוגרפיה של שאול אביגור, סירבתי: הוא לא ידע לצחוק על עצמו. שנית, לא משך אותי לכתוב על מנהיגי האומה וגאוניה, שיזכו לביוגרפיה בלאו הכי במוקדם או במאוחר. כתבתי על אנשים שעליהם ידע הציבור הרחב אך מעט, והייתה בסיפור חייהם מידה של תגלית, גם עבורי. העדפתי אנשים, שידעו כישלונות, ספקות, שלא היו גדולים מן החיים, אולי מפני שאין בי כישרון לגדולה.


בחירת מושא הביוגרפיה – ואני לא מדברת על instant biography , על דמות שנמצאת במרכז שערורייה ועניין תקשורתי – היא החלטה גורלית למדי. הרי מדובר כאן על חיים בצוותא, יומם ולעתים גם בלילה, לשנים רבות. יש ביוגרפים, שמקדישים כמעט כל חייהם לדמות אחת: לא מכבר יצא לאור הכרך החמישי של הביוגרפיה של דוסטוייבסקי, וגם שבתאי טבת הקדיש עשרות שנים לחייו של בן גוריון. אני לא הייתי מסוגלת לכך. עם גמר כל ביוגרפיה הרגשתי הקלה עצומה.


הביוגרפיה כמסע


אחת הבעיות הגדולות של כותב ביוגרפיות היא כמות החומר התיעודי העצומה, הררי הניירת הנערמים אצלו. כמה שקוראים יותר, מעגלי החומר שיש עוד לעבור עליו או לחפש אחריו רק מתרחבים. מגיע זמן, שכותב ביוגרפיה חייב לשים נקודה: עד כאן ולא יותר. אני מתחיל לכתוב. אם יחסר מידע כלשהו תוך כדי כתיבה, אפשר להוסיף אותו מאוחר יותר. מצד אחד פועלת כאן השאיפה להגיע הכי קרוב לשלמות עד כמה שאפשר, אבל מהצד השני, אסור לשאוף לשלמות, כי היא יפה רק לאלים או לאלוהים, וגם הוא עשה בשעת הבריאה כמה וכמה פאשלות.


בעידן שלפני המחשב, הייתה דרושה קודם כל שיטה של רישום החומר. כאשר התחלתי להתמודד עם הביוגרפיה על אנצו סרני, הומלץ לי על ניהול כרטסת- כרטיס לכל דמות, לכל נושא. כעבור כמה חודשים הגעתי לידי מסקנה שאני יכולה לכתוב או ספר- או כרטסת, אבל לא שניהם יחד. עברתי לשיטה הפרימיטיבית של תיקים עם גומייה, ועיקרי דברים לכל פרק, ובעיקר לשמירה בזיכרון.


כיום הזיכרון נמצא במחשב, אבל לזיכרון האישי עדיין תפקיד מרכזי לדעתי. אני חייבת לכתוב את עמוד המחשב היומי שלי ברצף, מבלי להזדקק תוך כדי כתיבה לעיון במסמכים- כלומר החומר לאותו קטע כבר חייב להיות מוטמע בזיכרוני. רק אחר כך אני ממלאה את ה"חורים" של תאריכים או שמות מדויקים.


בעיה נוספת, אם כותבים על דמות שהלכה לעולמה בעשורים האחרונים (על אדם חי לא הייתי מסוגלת לכתוב) מהווים בני המשפחה. אחרי כתיבת "השליח" וההתמודדות עם חומת ההסתייגות מצד האלמנה ואחת מהבנות, הבטחתי לעצמי שלהבא אכתוב רק על מי שחי ומת ערירי. לא עמדתי בהבטחתי, אבל שרה, אלמנתו של ד"ר שיבא, הייתה ידידותית. רק בנו היה מסויג במקצת (אולי הייתה בו טינה, מוצדקת מנקודת ראותו, על שאביו בילה רוב זמנו עם החולים).


לעומת זאת, בעת כתיבת "פליקס", זכיתי לשיתוף פעולה ולעזרה מצד כל שבט הרוזנבליטים, ולא זו בלבד: נקשרה ידידות עם אלזה, אחותו "הקטנה" של פליקס, אז בת כתשעים, צלולה ובעלת חוש הומור, ידידות שנמשכה עד מותה בגיל 104. אריכות הימים הייתה כנראה בגנים: מלכה, אחותה הבכורה, אמו של הפסל יצחק דנציגר, אמרה לי, (בגרמנית כמובן) כאשר באתי לברך אותה ליום הולדתה המאה: "Jetzt fang ich an das Alter zu spueren", כלומר: "עכשיו אני מתחילה לחוש בזקנה".


כל ביוגרפיה הביאה לידי הכרויות, קשרים אישיים, שלעתים האריכו מעבר לכתיבתה. אולי המיוחד מכולם היה האב בושא, נזיר צרפתי שישב באנגליה, שלמד עברית בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת באוניברסיטה העברית בירושלים. ידידים בישראל שלחו לו את "השליח", והוא כתב לי שהכיר את אנצו סרני בשנות הארבעים בבגדד, כאשר שהה שם במיסיון, ואנצו בא לשם כשליח התנועה הציונית, ושניהם ניהלו שיחות ארוכות על מהות האלוהות.


הצטערתי על שלא ידעתי על קיומו של האב בושא בעת כתיבת הספר, כי דווקא על שהותו של אנצו בעיראק נשמר חומר מועט. התפתחה התכתבות- מצד האב בושא בעברית ארכאית שלמד. לעתים עמד חסר אונים מול מטבעות הלשון של ימינו- מאיזה שורש באה המילה "לפרגן"?, ביקש האב בושא לדעת, האם מן המילה היוונית paragon, מופת?


במשך שנים שלח לי האב בושא כתבי קודש נוצריים, מתורגמים על ידו לעברית ובעיקר התפלל למען נשמתי אחרי שכתבתי לו על חוסר יכולתי להאמין באלוהים המטיב. כאשר נסעתי באחד הימים לאנגליה, החלטתי לבקר אצלו במנזר "הלב הקדוש" בעיר לסטר: ישיש קטן, שברירי כתחרה ישנה, מתכונן לפגוש את בוראו. כאשר לפני כמה שנים לא הגיעה ממנו הברכה המסורתית לחג המולד, ידעתי שהאב בושא יצא לדרכו האחרונה, אני מקווה שלמקום שבו האמין.


דבר אחד ברור לי: אין, ולא יכולה להיות ביוגרפיה סופית, a final biography, כפי שהאנגלים מכנים אותה. כל ביוגרפיה היא בעצם סיפורם של שני אנשים: של גיבור הספר ושל מי שכותב אותה- מוצאו, השכלתו, ידיעותיו, חולשותיו, השקפותיו הפוליטיות ושטחי התעניינותו של הכותב, משתקפים בדרך כתיבתו. לא יכולה להיות אובייקטיביות מוחלטת, אף אם הכותב לא ניגש מלכתחילה לכתיבה עם תזה מוכנה מראש. אובייקטיביות מוחלטת אפשרית רק בנתונים ביוגרפיים יבשים- תאריכים, שמות מקומות, תארים. כל דור רואה את אישי העבר באספקלריה שלו, כל דור מוצא משמעות אחרת בפועלם.


והוא הדין בתרגומים, שגם הם מתיישנים – ואחרי תרגום של למעלה משלושים ספרים, בעיקר מצ'כית, צברתי ניסיון. כל דור מתרגם את אותן היצירות אחרת, וגם אני, אילו ניתן לי, הייתי מתרגמת את "תולדות החייל הטוב שווייק", כפי שהספר נקרא במקורו, אחרת משתרגמתי אותו לפני שלושים שנה.


הייתי משאירה במקורו את שם הפונדק המהולל, U Kalicha, בו נהג שווייק לשבת; הייתי משתמשת ביותר גסויות מובהקות נוסח שווייק מכפי שחיים איזק, בחור ישיבה לשעבר, היה מוכן להכניס בעת עבודתנו המשותפת על התרגום. אבל מה לעשות, הוצאת הספרים היא בעלת הזכויות על התרגום הראשון שלי, והיא לא מסכימה לתרגום מחודש משלי. זכויות היוצרים על שווייק פגו מזמן, המחבר, יארוסלב האשק, מת בשנת 1923- כלומר כל אחד יכול לתרגם עתה את שווייק כאוות נפשו- רק אני לא.


האוטוביוגרפיה כהתמכרות


ובכן, גמרתי עם הביוגרפיות. רק מה: כתיבה זו התמכרות, כמו אלכוהול, סיגריות, הימורים. מי שרגיל לקום כל בוקר וקודם כל לכתוב, אבוד בלי המפלט שבמילים. הוצאתי ספר בישול שהבטחתי לבתי, כאשר הייתה שואלת: "ואיך אני אדע לבשל את המאכלים שלך, אם כל ספרי הבישול שלך בצ'כית או בגרמנית?" למרבה האירוניה, ספר הבישול, שקראתי לו "טעם החיים", הכניס יותר שכר סופרים והאריך ימי מדף יותר מכל הביוגרפיות שלי גם יחד, והביא את עיסוקי בכתיבה גם לידיעת הירקן והמכולת השכונתית. פתאום זכיתי בשיכון הותיקים של רמת גן לתהילה שהייתה בנויה על יסודות איתנים, כמו כופתאות משמש ופלצ'ינקים, הנוסחה הצ'כית לבלינצעס. ומרוב הרגל וצורך נפשי: אפילו ספר הבישול מכיל קטעים אוטוביוגרפיים.


לימדתי כתיבה עיתונאית בחוג לעיתונאות של אוניברסיטת תל אביב, כתבתי מדריך לכתבים מתחילים והמשכתי לכתוב למגירה- או ליתר דיוק, לדיסק הקשיח. במקום לספר על אחרים, התחלתי לספר על עצמי. יצא מזה כעין ספר אוטוביוגרפי, שקראתי לו "שברים שלמים", בהישענות על אמרתו של רבי נחמם מברסלב, שאין דבר שלם יותר מלב שבור. השם סיבך אחת הקונות בחנות סטימצקי: כאשר ביקשה את "שברים שלמים", נאמר לה: "אנחנו לא מחזיקים ספרי מתמטיקה".


לכתוב ספר זו לא בעיה, לכך מסוגל כל גרפומן, והוא אכן עושה זאת. הבעיה האמיתית היא להוציא את הספר לאור, ובעיקר להביא אותו לידיעת הרבים. כאשר כתב היד המודפס של האוטוביוגרפיה שלי היה מוכן, פניתי, באופן טבעי, למו"ל שעמו עבדתי שנים כמחברת ומתרגמת. קיבלתי תשובה מסויגת מאוד: הספר מכיל פרקים שיכולים לעניין רק את החברים שלי, הוא אינו חושפני דיו, הוא לא בנוי כהלכה- השואה חייבת לעמוד במרכזו. אם וכאשר אעשה כמצוות המו"ל, נאמר לי, הוא ימסור את כתב היד לשני לקטורים, והם יחליטו אם הוא ראוי להוצאה לאור.


נעלבתי קשות. בעיני זו הייתה דרך עקיפה לומר "לא". הרי ידעתי, כאשר מו"ל באמת מעוניין להוציא ספר, הוא לא זקוק לחוות דעת של לקטורים. חודשים הנחתי לכתב היד ולא נגעתי בו. עתה ממרחק השנים, אנו מוכנה להודות שהמו"ל צדק, על פי דרכו, וצדקתי אני על שלא שמעתי בקולו.


"שברים שלמים" ו"יותר מזל משכל"


אכן, "בדבר השבוע" כתבתי את המדור שלי כאילו היה זה דיווח שבועי לחברים, שאין להם אפשרות להגיע לכל המקומות ואל כל האנשים שהגעתי אני תוקף מקצועי. אכן, הספר אינו חושפני בקנה המידה המקובל בימינו, אבל מי שמכיר אותי ולו במקצת, יודע שזה המקסימום של חשיפה שאני מסוגלת לו. המו"ל צדק גם באשר לשואה: לא רציתי שהשואה, אף שהיא בת לוויה קבועה, תעמוד במרכז הספר. הרי אחרי אותן שש שניחם תחת כיבוש גרמני, באו 50 שנים בישראל, מלאות עשייה וחוויות ורשמים. לא רציתי להמעיט בחשיבותן עבורי.


התאוששתי כעבור כמה חודשים, והצעתי את כתב היד להוצאת "גוונים", שעמה עבדתי כמתרגמת ספרות צ'כית לעברית. המו"לית קיבלה את כתב היד ברצון, אך חששה מעט שמא מכירת הספר לא תכסה את עלות ההוצאה לאור. התחייבתי לכסות את ההפסד, אם יהיה. בסופו של דבר לא היה צורך בכך- "שברים שלמים" הודפס בשלוש מהדורות, יצא לאור באנגלית, גרמנית וצ'כית.


המו"ל בגרמניה לא רצה בשם המזכיר שבירה ורסיסים, וכך בחרתי למהדורה הגרמנית בשם "יותר מזל משכל", המתאר בעיני את הישרדותי בשואה. יד המקרה. כל אלה שטוענים ששרדו בזכות קמע מהבית, או מפני שהחליטו לשרוד על מנת לספר, או הודות להשגחה העליונה, שוכחים שמאות אלפים שמרו על מזכרת מן הבית, רצו לשרוד על מנת לספר או סמכו על ההשגחה העליונה- והם הושמדו, למרות הכול.


מה שקבע היה קודם כל הגיל- מתחת לגיל 14 ומעל ארבעים היו סיכויים קלושים לעבור את הסלקציה. ומעבר לכך, יד המקרה: מתי הגיע אדם לאושוויץ, או למחנה השמדה אחר, אם באותו יום הסלקציה הייתה קפדנית או לא, לאיזה מקום נשלח משם. אסיר מעולם לא היה יכול לדעת מה עשוי או עלול להיות לטובה, מה לרעה, מאין עשויה לבוא עזרה והיכן אורב המוות, או על מי תיפול אחת הפצצות של בנות הברית.


לעניין זה, קראתי לא מכבר את ספרו של הכלכלן ממוצא לבנוני, נאסים טליב, טוען שכל התורות הכלכליות אינן יכולות לנבא את הבאות, מפני שהן אינן מביאות בחשבון את המקרה, את האירוע הבלתי צפוי, את מה שהוא מכנה "הברבורים השחורים". ספר מומלץ לאוליגרכים, למיליארדרים, לסלבריטאים ולאנשי שררה: קצת פחות יהירות, לעולם אין אדם יודע מה יביא עמו יום המחר.



הרצאה באוניברסיטת ת"א, 3.11.2009


72 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page